שקט בבית. היא נכנסת.
מורידה נעליים, מורידה ג'קט, הולכת לסלון, נחה קצת. הולכת
לחדר, לוקחת את הספר שלה, מסתובבת לכיוון החלון ו...
רואה את הנעליים שלה שוכבות על הרצפה.
יוצאת בעצבים מהחדר.

-את נגעת לי בנעליים?
-כן.
-ולא החזרת אותם למקום?
-אה, אופס! אני תכף אחזיר.
-אררררררררר!!!
{יריות יריות}   {נפילה}

האישה הולכת ברחוב. על הגב יש לה את השק הזה, שמחזיקים בו
תינוקות.
ובפנים נמצאת הילדה הקטנה שלה, שהיא כל כך אוהבת.
היא מחייכת, מדברת עם בעלה בפלאפון.
פוגשת את החברה שלה, אוכלת איתה פיצה.
מאכילה את הילדה.
מחכה שהיא תעשה גרעפס.
מתנצלת לפני חברתה, אבל יש לה המון דברים לעשות בבית.
נשיקה, נשיקה.
מסתובבת... עמוד!
הראש של התינוקת מתגלגל מאחוריה על הכביש.

"לא!!!" היא נופלת, השק נופל...
"לא!!!"

היא שוכבת על הרצפה.
מעניין כמה זמן, היא חושבת.
היא איבדה את התחושה ברגל שמאל, והידיים והכתפיים שלה כבר קפאו
לגמרי.
היא הזדקנה בכמה שנים בגללך.
היא רוצה לכפות את האהבה שלה עלייך.
היא רוצה שלא תוכל לנשום בלעדיה.

התמימות גרה בבית הזה.
היא נהגה לצאת כל בוקר למכולת, לקנות אוכל לשרקנים ולעכבר הלבן
שכולם נגעלו ממנו ורק היא אהבה.
היא הרגישה את הרוח, הסתכלה לשמיים.
כל פעם שרק יכלה...
פעם התמימות גרה כאן.