עידו היה ילד בעייתי ואימא לא האמינה לי כשאמרתי לה את זה. הוא
היה ילד שמרטיב במיטה, בעל התפרצויות זעם (לא שידעתי להתבטא
ככה באותם ימים או מה זה בכלל להתבטא), והייתה לו בעיה נוספת
שהיא חשובה מאוד לאז ורלוונטית גם להיום - הוא היה מכוער.
באוצר המילים של אז יכולתי רק להגיד לאימא שכל הכיתה שונאת
אותו וגם אם אין לי חברים אני מעדיף את זה ככה מאשר להתחבר
איתו. אימא הסיקה מהעובדה שהילדים לא אוהבים אותו שהוא בטח
תלמיד טוב ושזה רעיון מצוין שאני והוא נתחבר והאמת שגם שמעתי
אותה אומרת לאחותי שזה לא נורמאלי שבגיל תשע כל מה שאני עושה
זה לשחק עם עצמי שעות במונופול ושחייבים לטפל בבעיה החברתית
שלי. לא היה טעם להסביר לאימא שאם עכשיו יש לי בעיות חברתיות
התחברות עם עידו תעזור לבעיה כמו שסמים יעזרו לנרקומן. אז יום
אחד היא פשוט לקחה אותי לבית שלו והשאירה אותי שם. אימא של
עידו שהייתה מאוד סלחנית לילד הריחני שלה בדיוק הוציאה פלסטיק
לח מתחת לסדינים שלו, נאנחה וזרקה אותו לפח. עידו שאל אם אני
רוצה לצאת להסתובב ואני קצת פחדתי שיראו אותנו ביחד אבל הסכמתי
כי לא רציתי לעשות דווקא כמו שאימא ביקשה ממני לא לעשות.
הסתובבנו כמה שעות ועידו הכיר את כל הסמלים של המכוניות והסביר
לי כל אחד מה הסוג שלה ומאיזה ארץ היא וסיפר שיש לו אלבום שבו
הוא רושם את כל הפרטים האלה וכשהוא יהיה גדול הוא יהיה אספן של
מכוניות ויהיו לו מכל הסוגים חוץ מהמרצדס שזאת המכונית שתמיד
גונבים לה את הסמל ולא מצליחים ואז נשאר ברזל מכוער וכשפעם הוא
שאל את אבא שלו מה אומר הסמל ואבא שלו הסביר שזה סימן של
שמאלנים ובכלל זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהמכונית הזו מיוצרת
בגרמניה. אני כבר השתעממתי ושאלתי את עידו למה הוא עושה פיפי
במיטה ואם לא מפריע לו שכל הילדים צוחקים עליו בגלל זה ועידו
שתק ולא ענה לי ואני אמרתי לו שאני רק מנסה לעזור למרות שמאוד
נהניתי מהמצוקה על הפנים שלו ועידו אמר שאימא שלו הסבירה לו
שזה כמו שיש אנשים שאוכלים עוגה עם הרבה שכבות ויש אנשים
שאוכלים תבשילים שמכינים מהר וסתמי ויש תבשילים יותר מורכבים
שלוקחים יותר זמן אבל בסוף שווים הרבה יותר והוא גם ככה, ילד
מורכב ששווה הרבה יותר. ואני אמרתי לו שאימא שלו מדברת שטויות
ורק בגלל שהוא קונה את הבולשיטים שלה כולם שונאים אותו בבית
ספר ושהוא לא שום עוגה עם שום שכבות, סתם ילד בכיתה ג' שעדיין
עושה פיפי במיטה. ואז רבנו מכות ועידו הכניס לי אגרוף במצח
והתחיל לרדת לי מלא דם מהאף ועידו נבהל ואמר שהוא לא התכוון
ואני תפסתי אבן וזרקתי לו על הראש והוא נפל ואנשים התחילו
להתאסף מסביבנו ופתאום אבא של עידו היה שם ושאל מה קרה ואני
צעקתי לו שהילד המסריח שלו שעושה כל לילה פיפי במיטה נתן לי
אגרוף וכמה מהאנשים התחילו לצחוק ואבא של עידו נתן לי סטירה
ואני חשבתי שזה לא פייר כי לי אין אבא שיכול לריב איתו ורק
רצתי הביתה בוכה ואימא שאלה מה קרה ועניתי לה שאני שונא אותה
ושתיתן לי לשחק במונופול בשקט ושאם היא רוצה לשחק עם ילדים שיש
להם ריח של פיפי שתשחק איתם בעצמה וסגרתי את הדלת ושמתי עליה
את השולחן ומלא ספרים ולא הסכמתי לצאת. בלילה זאב, שזה האבא של
עידו, בא להתנצל והיה מופתע שאימא לא יודעת בכלל על מה שקרה.
אימא התעצבנה וצעקה לי לצאת מיד החוצה או שהיא שוברת את הדלת
ואני לא רציתי לעשות עניינים ויצאתי החוצה מתבייש בזה שאימא
רואה את מי שהרביץ לי. אימא אמרה "זאב בא להתנצל" ואני אמרתי
"יופי לו" וזאב אמר שזה לגיטימי שאני כועס אבל זה לא יפה
שהעלבתי את עידו ושפגעתי לו בביטחון העצמי ושחברים לא עושים
כאלה דברים ואימא אמרה שלסלוח זאת תכונה חשובה ואני התעצבנתי
עליו שהוא מדבר במילים גבוהות ונשמע כל כך צודק ואני יודע, כי
אני ראיתי את הפנים שלו כשהוא הרביץ לי והוא נראה חייתי בדיוק
כמו שמעון ששבר לגלעד את היד ואחר כך בעט בו על הרצפה מלא
פעמים לפני שברקוביץ' המורה לספורט התערב וידעתי שהוא פושטק
בדיוק כמוהו אז לא אמרתי כלום וזאב אמר "טוב, אז אני הולך"
ואימא אמרה לו "זה בסדר ושהיא מקבלת את ההתנצלות" כאילו זאת
היא שחטפה ממנו מכות ולא אני.
כשזאב הלך אני ישר חזרתי לחדר ואמרתי לאימא שאני לא רעב
ושתעזוב אותי ואחותי צעקה עליה ואמרה לה שזאת לא התנהגות
ושאסור היה לו להרביץ לי ואימא אמרה: "הבנאדם בא, התנצל, גם
אסף לא היה בסדר, לא צריך מכל דבר לעשות עניין."
אחרי הפעם הראשונה הייתי בטוח שאימא תעזוב אותי מעידו אבל היא
התעקשה ונדנדה והבטיחה מלא הבטחות רק שאני אלך לשם שוב ושוב.
אחרי כמה פעמים שלא הסכמתי היא הפסיקה לתת לי כסף לממתקים, ולא
הרשתה לי לראות טלוויזיה אחרי השעה שמונה ואני החלטתי שאני
אברח לה מהבית והיא בחיים לא תראה אותי יותר. בינתיים נשברתי
והתחלתי ללכת לעידו, אליי הוא לא היה מסכים להגיע כי ההורים
שלו שמרו כשרות ולמרות שאימא שלי גם הפרידה כלים הם חשבו
שאנחנו לא דתיים מספיק כדי שעידו יאכל אצלנו. אני המשכתי להציק
לעידו והתחלתי לספר לו שאבא שלו הוא מרגל לטובת המצרים ולמה
הוא חושב שהוא אף פעם לא בבית עד מאוחר ואחר כך נכנס לחדר ישר?
ושלחתי אותו לחטט לו בחדר בכל הזדמנות פנויה. פעם אחת זאב תפס
אותו ועידו אמר לו שהוא יודע מה שהוא עושה ושזה בושה, וזאב שאל
אותו בחיוך של מרגלים "ומה אני עושה...?" ועידו אמר לו שאולי
הוא לא מהנדס אבל לא בגלל זה הוא לא מצליח להבין את מה שכתוב
ואבא שלו רק אמר לו שסקרנות זה טוב וגם הוא יום אחד יהיה מהנדס
ואולי אפילו יעבוד איתו ועידו בכה ואמר לו שבחיים לא ואבא שלו
רק צחק וטפח לו על הכתף. עידו לא היה צריך יותר מזה ואם עד אז
הוא רק היה מרטיב בלילה במיטה עכשיו זה קרה לו גם כמה פעמים
בשיעורים ושמעון גם נתן לו מכות רצח כי זה טפטף לו על התיק
אדידס החדש שקנו לו וגם סתם כי הוא נהנה לתת מכות.
יום אחד כשחזרתי אחותי אמרה לי שאני מסובך מאוד ושזאב היה בבית
שלנו והיה עצבני מאוד וצעק על אימא שאם הוא עוד פעם רואה אותי
הוא לא אחראי למה שהוא עושה ושאימא יודעת על הכל ומתכננת לי
עונש קשה ואפילו הוציאה מהמגירה הקטנה שבארון את המברשת שהיינו
חוטפים ממנה מכות בטוסיק כשהיינו קטנים. כשנשארתי לבד בסלון
התקשרתי לעידו והסברתי לו שהוא במצב קשה ושעכשיו כשאבא שלו
יודע שהוא נחשף אין לו מה להפסיד ושכנראה בגלל שהוא ילד בכיין
ומלשן יהרגו אותו. עידו גילה עצמאות שהפתיעה וקוממה אותי באותה
מידה ואפילו כינה אותי בשמות כמו שקרן ורשע אבל אחרי שעברתי
איתו על כל הפרטים גם אני התחלתי להשתכנע בעיסוק המפוקפק
שתפרתי לזאב. "אין", הסברתי לעידו, "אם אנחנו לא בורחים מהעיר
היום ומגיעים לתל אביב, הלך עליך ואני אמנם לא קשור, אבל מה לא
עושים בשביל חברים ותהיה מוכן מתחת לקיוסק של מושיקו בארבע
בדיוק ותביא איתך הרבה מים כי תל אביב רחוקה."
ככה "ברחנו" מהבית ופשוט הלכנו לאורך שדרות הנשיאים שהיום
נקראים שדרות איז'ו רגר. אני מניח שזו מין אופנה ששמות של
אנשים מתים מחליפים את הנשיאים ואת מלכי ישראל - בו לפחות לא
ירו. בכל אופן, עברנו את שתי תחנות הדלק והתחיל להחשיך. אני
רעדתי מפחד אבל במבט לאחור אני יודע שהאגו ודינאמיקת הכוח
שבינינו לא הניחו לי להישבר ראשון, והתחלתי להגיד לעידו:
"תשמע, אני מצדי לא אכפת לי... אבל תדע ששמעתי שהבדואים אוכלים
ילדים יהודים בלילה כשרק יש להם הזדמנות..." עידו נתן בי מבט
מבועת והמשכנו ללכת שותקים משאירים את אורות העיר מאחורינו.
לאחר שעה נוספת המשכתי ב: "אתה יודע, מצדי כבר לא אכפת לי כלום
אבל אם אתה נוקע את הרגל או משהו יעברו שעות עד שמישהו יעזור
לך כאן." עידו היה ממש גיבור, הוא נשך את השפתיים, הלך, ולא
ענה לי כאילו המאמץ הכפול של הדרך, הפחדים וההתמודדות איתי היו
יותר מדי עבורו והוא ויתר על השיחה. אבל כשאחרי שעה שמענו יבבה
של שועל או תן שהצמידה את שנינו אחד לשני הוא נשבר, התיישב על
הכביש והתחיל לבכות. אמרתי לו שזה בסדר, וליטפתי לו את הראש.
"אם אתה מפחד, נלך בפעם אחרת, היום נחביא אותך אצלי ומחר תספר
לאבא שלך שאתה תכננת את כל זה." עידו מלמל משהו על זה שאם
רוצים להגיע לתל אביב צריך ללכת בבוקר ואי אפשר ככה בלילה כשלא
רואים כלום. אחרי שהוא נרגע הסתובבנו והתחלנו לחזור. היה לנו
הרבה ללכת אבל אחרי עשר דקות מכונית פגעה בעידו והוא עף על
האספלט מדמם והנהג לקח אותנו לסורוקה שמה אבחנו שלעידו קרה נס
ושרק נשברה לו הרגל ואחרי כמה חודשי גבס הוא יהיה כמו חדש. אני
ניחמתי אותו בזה שהוא ניצל כי גם למרגלים יש אתיקה ואסור להם
לירות בפצועים. על העכוז שלי בכל אופן אימא שלי לא חסה ואם היד
שלה לא הייתה מתעייפת אני חושב שהיו צריכים בסוף הערב לגבס לי
את האגן.

בסוף אותה שנה עזבנו את השכונה ועברנו לשכונה אחרת ולא ראיתי
את עידו משהו כמו עשר שנים עד שפגשתי אותו יום אחד בחופשה
מהצבא כשהוא הולך עם אישה מכוסת ראש ומוליך עגלה קטנה. הוא לא
זיהה אותי ואני ניגשתי לברך אותו לשלום. שאלתי אותו אם הוא
זוכר איזה קטע היה לנו ואיך ברחנו ביחד מהשכונה. כשעידו אמר לי
שהוא צריך לזוז ושיהיה לי בהצלחה הבנתי שהשעשוע - שהיה בעיניי
בלבד - פג.