הדוכס הסיני מו, אמר לפו לו: "אתה עכשיו בא בימים. האם ישנו
מישהו במשפחתך אותו אוכל להעסיק כדי שיוכל להשגיח על הסוסים
באורווה שלך?"
פו לו ענה: "אפשר לבחור סוס טוב לפי המבנה הכללי שלו והופעתו.
אבל הסוס המעולה - זה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר אחריו עקבות
- הוא משהו חמקמק ומטעה כמו האוויר. הכישרונות של בניי מצויים
לגמרי ברובד התחתון; הם יוכלו לזהות סוס טוב כשיראו אותו, אך
לא יוכלו לזהות את הסוס המעולה. עם זאת, יש לי ידיד, אחד,
צ'יאו - פונג קאו, צייד של דלק וצמחים, שבכל הנוגע לסוסים הנו
לא פחות חכם ממני. אנא פגוש אותו."
הדוכס מו עשה כן, ובסופו של דבר שלח אותו למסע חיפוש אחר הסוס.
שלושה חודשים מאוחר יותר, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד.
"הוא נמצא עכשיו בשאיו", הוא הוסיף.
"איזה מן סוס הוא זה?" שאל הדוכס.
"אוה, זוהי נקבה בצבע חול", הייתה התשובה. עם זאת, מישהו נשלח
להביא אותו. והחיה נתגלתה בסופו של דבר כזכר שחור כפחם. הקיסר,
מאוד לא מרוצה, שלח לקרוא לפו לו.
"החבר הזה שלך", הוא אמר, "אותו מיניתי לחפש סוס, עשה מזה
בלאגן שלם. הרי אם אינו מצליח להבחין בצבע הבהמה ובמינה! מה
למען השם הוא יכול לדעת על סוסים?"
פו לו פלט אנחת שביעות רצון. "האם הוא הלך כל כך רחוק?" צעק
בהתרגשות, "אה, אז הוא שווה עשרת אלפים כמוני ביחד. אין מה
להשוות בינינו. הדבר שקאו מתרכז בו הוא המכאניזם הרוחני.
בהשגיחו אחר הפרטים החיוניים, הוא שוכח את השוליים. ממוקד
באיכויות הפנימיות, הוא מאבד מגע עם החיצוניות. הוא מתבונן
בדברים שהוא אמור להתבונן ומתעלם מאלה שאין צורך שיתבונן בהם.
קאו הנו שופט כה חכם של סוסים, עד שהוא מסוגל לשפוט משהו טוב
יותר מסוסים."
כשהסוס הגיע, התגלה שהוא אכן החיה האולטימטיבית.
מעשיה טאואיסטית. מתוך:
(Jerome Salinger, "Raise High the Roof Beam, Carpenters")
תרגום: גבריאל רעם.


פרשנות
אדם הקורא סיפור זה יכול לראות בו את המין ואת הצבע של הסוס,
או את המשמעות הנסתרת והיותר עמוקה.
ובכן, מסתובבים בינותינו אנשים שלא מסוגלים להבחין בצבעי סוסים
ולא במינם. הם לא יוצלחים כאלה, עושים טעויות טריוויאליות. הם
למשל נכשלים שוב ושוב במבחני נהיגה ובתיאוריות. ואם הם מוציאים
רישיון, זה לאחר עשרה טסטים. הם יקבלו הדרכה להגיע למקום זר
והם יגיעו לכל מקום בשכונה, חוץ מלבית אליו קיבלו הכוונה. אם
קונים מכשיר חדש, הם לא יצליחו להרכיב אותו, גם אם יקראו את
הוראות ההפעלה עשרות פעמים. הם שלומיאלים כאלה, כמעט כל דבר
נופל להם מהידיים, והם שוברים דברים. בשיחות וביחסים הם כושלים
בשיחות חולין ובדיבור קליל ולא מחייב אודות טריוויה. במקום
העבודה, מי שהתחיל איתם לעבוד, יעבור אותם בקלות, והם ייתקעו
ברמה שהיא מתחת לכישורים שלהם. ועוד ועוד.
כל דבר טריוויאלי שאחרים עושים בקלות, הם מתקשים בו.
אנשים כאלה, יכולים בקלות רבה להציק לעצמם ולמרר לעצמם את
החיים. אם הם שופטים עצמם דרך יכולתם להבחין בצבעי סוסים
ובמינם - הם יחושו אומללים ביותר.
אך מה שהסיפור הזה מלמד אותם הוא שהפוקוס שלהם - אחר. הם
ממוקדים ברמה אחרת של הקיום. ושם הם מצוינים. וככל שיהיו
מצויים יותר 'במכאניזם הרוחני' של דבר (כפי שסלינג'ר מכנה
זאת), כך יהיו יותר לא יוצלחים ברמות הטריוויאליות של החיים.
כי המיקוד של האדם חייב להיות או בנמוך או בגבוה. התודעה של
האדם יכולה להיות או כאן או כאן. הטווח של התודעה אינו בלתי
מוגבל. כמו הטווח של הראייה או השמיעה, אם ישנו צליל או מראה,
שקיים מחוץ לטווח הקליטה של האוזניים או העיניים, אין סיכוי
שהאדם יוכל לראות או לשמוע את אותו סיגנל.
כך גם במיקוד התודעתי של האדם, אם הוא ממוקד ביומיומי, בנגלה,
בטריוויאלי, בחולף ובשגור - הוא יחמיץ את ההבנה של מה שמעולה,
נדיר, רוחני, נסתר, נצחי ועמוק. ואם אדם יהיה ממוקד בשני, הוא
ייכשל בראשון.
עם זאת, קל יותר להתמצא בראשון, ביומיומי, במכאני ובטכני,
ולהחמיץ את הדינמיקה הפנימית, את הפן הגבוה והסמוי של המציאות.
רוב בני האדם מתמצאים היטב במינם ובצבעם של סוסים, אך עיוורים
לגמרי לגבי המכאניזם הרוחני של החיים.
ואותם יחידי סגולה, אותם מהלל סאלינג'ר בסיפור הזה, משלמים
מחיר כבד מאוד עבור מיוחדות זו. כי לרובם ככולם, אין מליץ יושר
חכם כפו לו הזקן. והם מוזזים הצידה, ככלי אין חפץ בו, כי לרוב
שופטים אותם על פי יכולתם לזהות את הצבע ואת המין של הסוס.
ועדיין זה לא הגרוע מכל עבורם. הכי גרוע זה שהם עצמם יורדים על
עצמם, ושופטים עצמם בגלל אי יכולתם להבדיל בין סוסים על פי
מינם וצבעם. שוכחים לזכור, כי 'מום' זה הנו עדות ליכולת מופלאה
ונדירה הגלומה ובלומה בהם. וזאת רק אם יצליחו להבין כי חוסר
יכולתם להצליח בשגור, במכאני ובמובן מאליו - הוא אך עדות
וחיזוק ליכולתם ולהתמצאותם ברמות הגבוהות והנדירות של המציאות
ושל החיים.

גבריאל רעם 19.3.2006


Duke Mu of Chin said to Po Lo: "You are now advanced in
years. Is there any member of your family whom I could
employ to look for horses in your stead?" Po Lo replied: "A
good horse can be picked out by its general build and
appearance. But the superlative horse - one that raises no
dust and leaves no tracks - is something evanescent and
fleeting, elusive as thin air. The talents of my sons lie on
a lower plane altogether; they can tell a good horse when
they see one, but they cannot tell a superlative horse. I
have a friend, however, one Chiu-fang Kao, a hawker of fuel
and vegetables, who in things appertaining to horses is
nowise my inferior. Pray see him."
Duke Mu did so, and subsequently dispatched him on the quest
for a steed. Three months later, he returned with the news
that he had found one. "It is now in Shach'iu" he added.
"What kind of a horse is it?" asked the Duke. "Oh, it is a
dun-colored mare," was the reply. However, someone being
sent to fetch it, the animal turned out to be a coal-black
stallion! Much displeased, the Duke sent for Po Lo. "That
friend of yours," he said, "whom I commissioned to look for
a horse, has made a fine mess of it. Why, he cannot even
distinguish a beast's color or sex! What on earth can he
know about horses?" Po Lo heaved a sigh of satisfaction.
"Has he really got as far as that?" he cried. "Ah, then he
is worth ten thousand of me put together. There is no
comparison between us. What Kao keeps in view is the
spiritual mechanism. In making sure of the essential, he
forgets the homely details; intent on the inward qualities,
he loses sight of the external. He sees what he wants to
see, and not what he does not want to see. He looks at the
things he ought to look at, and neglects those that need not
be looked at. So clever a judge of horses is Kao, that he
has it in him to judge something better than horses."
When the horse arrived, it turned out indeed to be a
superlative animal.
Taoist tale
(Jerome Salinger, "Raise High the Roof Beam, Carpenters")