בנתיים הכל בסדר
כבר עברו 28 דקות,
אני עדין חושבת
איך לברוח מהכל,
לעמוד יום אחד
בפתח ביתך,
רק כדי לדעת
מה תהיה תגובתך.

קשרתי חוט לבן
שמזכיר לי לא להתקשר,
פשוט מחכה ליום שבו
גם אתה בי תזכר,
ולכל אחד יש שם
המיוחד רק לו,
ואתה שסביר שכחת ממני
האם תקרא לי לבוא?

לא כולם שורדים
אבל אני הסתדרתי,
אולי לא בזמן-
אבל את המחיר עליך שלמתי,
אני עדין זוכרת
את המכונית הכחולה,
ובכל פעם שיורדת לרחוב
עוברת אחת דומה.

בנתיים הכל בסדר
כבר עברו 28 ימים,
אני עדין חושבת
איך לברוח מאנשים,
כן, קשה להתמודד
מי כמוך יודע,
ואם קשה
אז למה לא לברוח?

קשרתי חוט ירוק
שמזכיר לי לא להתנצל,
עדין מחכה ליום בו
אתה תהיה זה שיצלצל,
ולכל אחד יש שם
המיוחד רק לו,
ואני כבר לא קוראת לך
אבל לבי עדין בשלו.

לא כולם שורדים
אבל אני הסתדרתי,
אולי לא בזמן-
אבל את המחיר עליך שלמתי,
אני עדין זוכרת
את המכונית הכחולה,
ובכל פעם שיורדת לרחוב
עוברת אחת דומה.

הייתי צריכה להזכיר לעצמי שגם לי יש סוג של כבוד עצמי (מה
שנשאר ממנו לפחות) ויותר אני לא מתקשרת ולא מתנצלת. שיזכר בי
גם הוא לפעמים וירים צילצול. כמובן שהחלטתי את זה יותר מפעם
אחת ולא עמדתי במילה שלי וכן התקשרתי וכן התנצלתי, כי פשוט
שכחתי.
כדי להזכיר לעצמי לא להתקשר ולא להתנצל יותר קשרתי חוט אחד לבן
וחוט אחד ירוק על פרק יד שמאל. זה באמת החזיק (יומיים אגב) ואז
הוא התקשר.
לאחר-מכן חזרתי להיות זו שמצלצלת עד שבאמת כבר הבנתי שזה לא זה
והפסקתי להתקשר בכלל ושם זה נגמר. הוא מצידו הבין שזה הסוף וגם
לא טרח לצלצל בעצמו.
כפי שאתם מבינים את המחיר באמת שלמתי (כלומר אמא שילמה את
החשבון טלפון אבל את העצבים אני ספגתי...)
באמת הייתה לו מכונית כחולה (או שעדין יש לו, אני כבר לא
יודעת). צעירה כזאת, מבריקה ויפה.

אולי זה נשמע מוזר אבל אני רואה מכונית דומה כל פעם שאני יוצאת
החוצה