אפילו במותי הם לא הניחו לי.
ביראה וחרדה הם הוציאו את להב הסכין מגבי ובכו. אמרו שהייתי
גיבורה. וזה בדיוק מה שלא הייתי.
בעדינות אין קץ הם נשקו לידי המנוקבות, מחו את הדם הטמא מגופי
וקבעו שהוא קדוש.
נרצחתי. מוות מתועב ונורא שאיני מאחלת לאויבי. הוא רצח אותי,
והם כינו אותי "מרטירית" ו"קדושה". הם הכתירו אותי בקוצים
וצלבים, וקידשו את זו שצעקה "אין עוד אלוהים".
אין עוד גן-עדן.
רק גהינום עלי אדמות.
הם כולם בכו, היו מזועזעים, דיברו על הקרבה.
ורק בזוג עיניים אחד,
רק בזוג עיניים אחד מצאתי חמלה.
קדושה, קדושה, קדושה.