כל כך מתגעגעת, אבל פוחדת להתקרב יותר מדי, שלא אבלע במציאות
שאינה שלי.
"אני אוהב אותך. כל כך אוהב אותך", שוב ושוב, וזה כמעט מאבד
מטעמו הטוב. כל כך הרבה פעמים אמרת. חדלתי מלספור.
פעם עוד הייתי מגיבה בחזרה. פעם הייתי אומרת שגם אני אוהבת. כל
כך הרבה, כמו שבחיים עוד לא אהבתי. פעם הייתי נותנת לך לנשק
אותי, ולחבק אותי, ולסחוף את כל כולי איתך.
עכשיו אני פתאום פוחדת שכל זה לא אמיתי, עד שכל נגיעה כזאת
יכולה לסיים את האשליה הזו שלי. אשליה מתוקה, אם רק היית נמשכת
לנצח. אם רק היית באמת. הייתי מסוגלת לחייך. הייתי מסוגלת לחבק
ולנשק, כאילו העולם כולו תלוי בכך.

כבר מאוחר, והפחד משתלט לבסוף על היצר.
השפתיים שוב שקטות, שוב רוגעות מן החשק.
כאילו היתה סערה, ועכשיו היא איננה.
עכשיו אני רגועה. כשאני לבד בחדר, כשאני לא חושבת עליך,
כשהמחשבות מתחילות לברוח, שהערפל עוטף את הדמיון. אני נרדמת.
רק אז אני שקטה. רק אז אני באמת נרגעת. אני שוב נושמת בשביל
עצמי, ולא בשבילך. אני שוב אני. רק לא בגללך.

[וזה הכל כי אני אוהבת אותך יותר מדי.
גם אם לפעמים אני מפסיקה להגיד.]