צריבה מתקתקה חרוטה באישונייך
כבשן אפרורי מתמר מצליית נפשך
רסיסי זהויות השתברו מהלמות תהיותייך
נשמתך בותרה לרגבי חבטות
כלי הרגש משתרכים נבוכים
צינורות האינטימיות תועים בדרכים
משק הקרבה מסמיק מיוזע
כבשר מעורטל הנחשף למגע
חושייך מתחדדים בקהותם
שיאייך מתגאים בכישלונם
יופייך מתהדר בכיעורו
ייחודיותך מתחפשת למוזר
ניצני זיווך קמלים מבצורת אהבה
שורשי ישותך קדים לאות יראה
אמירייך שחוחים מפזמון הלעג
תנובותייך נמקים מנעימת הלהג
באגם זכרונותייך,
חיוכייך טובעים
תענוגותייך חוטאים.
הסבל כשרף המוסר,
מחטא כל זכר.
אות הבל טבועה בחיקך,
וכי את, איך? |
