1


היא נכנסה דרך הדלת בלי לדפוק ועיפה מבט בחדר לפני שנחתה בכיסא
שמולי, ברקע ניגן תקליט של דיוק אלינגטון ולא נראה לי שהיה לה
אכפת, הרחתי את עשן הסיגריות שנדף ממנה כמו בושם זול, היא
הייתה מאופרת כפי שמתאים לאישה שמתקרבת לגיל שבו מתחילים לשקר
על הגיל האמיתי, עוד לפני שהיא התחילה לדבר הורדתי את הכובע
שהיה שמוט על פני כבניסיון לישון, ואמרתי:

"ישנה מקדמה של ששת אלפים שקלים ולאחר מכן אני גובה מאה וארבע

שקלים לכל שעה של עבודה, פלוס בונס כספי של עשרת אלפים אם אני
פותר את המקרה"

היא הביטה על פני כבניסיון לעכל את הכל ואז שאלה:

"למה מאה וארבע?" היא אמרה בהרמת גבה.

"כדי שתתעלמי מהעשרת-אלפים", כולם שואלים את זה.

"אל תדאג כסף זה לא בעיה, כסף ניתן להשיג, הבעיה היא שבעלי
נחטף ואני צריכה שאתה תמצא אותו!" היא ירתה לעברי.

"גבירתי אין לי זמן לסיפורים האלו, לכי לרשויות הם יטפלו
בזה."

"אתה לא מבין בעלי הוא בעל מועדון "אמריקה" ויש לו קשרים מאוד
עדינים לכן אני נמנעת מללכת לרשויות."

חיפשתי תשובה אבל כדי לא להישאר ללא מילים אמרתי: "את רוצה
לשתות משהו גברת..."

"סטון, ג'ניס סטון וכן, "רוסי לבן" בבקשה."

קמתי למיני בר שלי שעמד במקביל לשולחן ולמרגלותיו של החלון
שמשקיף על העיר ניו יורק ותוך כדי שאני מכין את ה"רוסי הלבן"
בשבילה ו"מרטיני" בשבילי שאלתי אותה על אירועי עבר.

"הוא נעלם שלשום, היינו צריכים ללכת לסעוד במסעדת "טוני רומ'ז"
והוא לא הגיעה למסעדה, ניסיתי להשיג אותו בכל דרך אפשרית אבל

הוא פשוט נבלע"

"אז את רוצה שאני אסכן את עצמי, לא משנה אם הוא מעורב עם
המאפיה
או אם אני מסתבך עם המשטרה כדי להציל את בעלך שיכול להיות מת
עד עכשיו?"

"כן, בשביל זה אתה עובד לא?"

"נכון", שנאתי שאנשים משיבים לשאלה בשאלה אבל היא צדקה.

ישבנו עוד כמה דקות ודיסקסנו על פרטי החוזה, היא לא התנגדה
לתשלום הכספי שאמרתי לה, בניגוד לשאר הלקוחות, היא רצתה שאני
יתחיל באותו  יום ואני  הסכמתי, נפרדתי ממנה בניפנוף  סתמי
והחלטתי  ללכת  למועדון כדי  לראות מי  שמע  או  ראה או  חשב
שראה  או  ראה  ושתק, הבנתם את העניין. ירדתי מהמשרד שלי אל
העיר, הרגשתי כמלך היורד אל העם, ברחובות הסתובבו הומלסים,
ילדים עזובים, זונות, סרסורים ואלו שחברה שכחה אותם בשולי
הדרך. קניתי קפה ותפסתי מונית למועדון שם קיבלה את פניי הפתעה
לא נעימה.





   




2


מועדון "אמריקה" נוסד בשנת 1901 על ידי אדוארד וודר שרצה להקים
מקום שבו הוא וחבריו יוכלו להנות, המועדון ממוקם בפינת השביעית
וברודווי  המקום הכי חי בניו-יורק, המקום שבו באים אחרי או
לפני ההצגות, ותמיד אפשר לקפוץ לכאן באופן ספונטני.
כמובן לאחר זמן קצר הוא הפף את המקום למסחרי. המקום עבר ידיים
וחווה מקרים, כמו מקרה האונס שהיה בשירותים של המועדון לפני
שלוש שנים. הוא היה שייך למאפיונר ידוע שהפך את המקום למרכז
לסחר בסמים, המשטרה גם פשטה על המקום הזה מספר פעמים, אבל מאז
הרצח, החליט ג'רי מארלו, הבעלים הנוכחיים, להפוך את המקום לבר
מסעדה לאניני הטעם.

הרצח קרה בשנת 1926 כאשר נער בשם רונאלד בנינג בן השמונה עשרה,
דקר בחורה בשם שילה טוד בת העשרים לאחר שהיא לא הסכימה להיכנס
איתו למכונית בגלל שהיה שיכור, בנתיחה שלאחר המוות נמצא כי הוא
דקר אותה שישים פעם בפלג גוף העליון ולאחר מכן שיסע את גרונה.
רונאלד לאחר מכן הצטער ואמר שהוא עשה את זה מתוך סוג כלשהו של
טראנס, אבל  הוא נשפט כשפוי ונכנס לכלא למאסר עולם. אווירת בית
הסוהר בסופו של דבר השתלטה על רונאלד והוא ניסה להתאבד בעזרת
חבל מאולתר העשוי מהסדין של מיטתו, אבל ללא הצלחה, הסוהרים גלו
זאת ועצרו אותו בזמן, הוא נשלח לבידוד ושם הוא מבצע את שארית
עונשו.