[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כל זה התחיל לפני מספר ימים בלבד. קניתי את השעון המעורר
כשהתקבלתי לעבודתי החדשה כפקיד בסניף הדואר. ידעתי שלא אוכל
להתעורר בשעה כל כך מוקדמת אז איך שיצאתי מהריאיון בסניף
ניגשתי לחנות השעונים שבמרכז העיר וקניתי לי שעון מעורר. היו
שם הרבה שעונים. אני ביקשתי את הכי זול והכי פשוט אבל שיעבוד.
המוכר צחקק קלות והביט בי במבט ערמומי.

"יש לי משהו בשבילך", הוא אמר, "עובד כמו שעון שוויצרי."
"כמה זה עולה?" שאלתי.
"אל תדאג, אל תדאג. זה לא יקר", אמר המוכר תוך כדי שהתכופף
ושלף משם קופסת קרטון שנראתה כאילו מעלה אבק. "שלושים וחמישה
שקלים."
'באמת לא יקר' חשבתי. "והוא עובד?"
"כמו שעון שוויצרי!"

כך היה שביום הראשון לעבודתי צלצל השעון המעורר, אני נתתי לו
כמה מכות, הוא לא הפסיק ואז קמתי והלכתי לעבודה. ככה גם ביום
השני, וביום השלישי. ואז הגיע שבת. אנחנו, בני האדם החיים
במדינת היהודים, לא עובדים בשבת. לפחות לא פקידי הדואר. אבל
השוויצרים -

"טררררררררררררררררררררררררררררררררר!"

השעה הייתה שש ורבע. שש ורבע בדיוק. הדבר היחידי שרציתי באותו
יום שבת בשעה שש ורבע היה לישון. אבל השעון המעורר לא נתן לי.
הוא המשיך לצלצל גם אחרי שהשתקתי אותו. הוא הודיע לי שהשעה כבר
שש ורבע וצריך לקום אבל אני ניסיתי להתעלם. לא רציתי לדעת מה
השעה. גם אם אני יודע מה השעה אני מנסה לשכוח. הבנתי שעד שאני
לא אקום הוא לא ישתוק. ניסיתי לשבור אותו, להוציא לו את
הבטריה, לכוון אותו לשעה אחרת אבל הוא המשיך. ניסיתי אפילו
לזרוק אותו לזבל, אבל אז שמעתי את הצלצול המחריד שלו מלמטה וכל
השכנים התחילו להתעורר ולצעוק שיש שעון מעורר שמפריע לכולם
ושיפסיקו עם זה אז החזרתי אותו הביתה.

הבנתי שאין לי ברירה. הבנתי שעד שאני לא אקום באמת השעון הזה
לא יפסיק לצלצל. קמתי, התקלחתי וצחצחתי שיניים. ואז עלה במוחי
רעיון. נשכבתי על הספה. חשתי איך גופי מתאחד עם הכריות הרכות,
גבי מתיישר והעפעפיים הכבדים יורדים ומכסים את עיניי. חיוך קטן
של ניצחון עלה על שפתיי כשלפתע:

"טררררררררררררררררררר!" קמתי בעצבים מהמיטה. זה לא ילך. השעון
המוכה והמפורק בהה בי כשנכנסתי לחדר.

"ארור אתה!" סיננתי לעברו.





למחרת קמתי בשעה הידועה מראש. הייתי אמור בכלל לעבוד ערב באותו
יום, אבל השעון לא ידע את זה. בכל אופן, החלטתי שאני באמת הולך
לשים לזה סוף. בעיניים אדומות שתחתיהן עיגולים שחורים של
עייפות, שער סתור ושעון שוויצרי נכנסתי לחנות.

"גם בשבת?" צחקק המוכר כששמע את סיפורי. "טוב, השוויצרים
עובדים בשבת."

הנחתי את השעון על הדוכן ודרשתי לקבל את הזיכוי שמגיע לי או
לפחות שעון אחר שלא עובד בשבת. חיוכו של המוכר נמחק כשהסתכלתי
לו לתוך העיניים במבט קשה של עצבים וייאוש. הוא השפיל את מבטו
אל השעון המפורק ואז צקצק בלשונו.

"אני לא יכול לקבל דבר כזה."
"מה?!"
"הוא מפורק לגמרי. איך אתה מצפה שאני אקבל בחזרה דבר כזה?"
"אבל-"
"שש שש, נראה מה אני יכול לעשות", אמר המוכר וסובב אליי את
גבו. הוא בחן בעיניו את שורת השעונים שעל המדף ושלף משם אחד
גדול. "הנה", אמר כשהניח את השעון הגוליבר על הדוכן ליד אוסף
הברגים והפלסטיק שהיה השעון הקודם. "זה לא עובד בשבת."

בחנתי את השעון. היו לו מחוגים ארוכים ועבים וצליל עמוק. הוא
בהחלט נראה כמו שעון שלא עובד בשבת.

"זה איטלקי. הוא קצת יותר יקר מהשוויצרי אבל הוא בהחלט שווה את
זה."
"כמה?" שאלתי בייאוש.
"שבעים וחמש."

שבעים וחמש זה לא זול, אבל לא היו לי יותר מדי ברירות. היו גם
חנויות צעצועים שהיו בהם שעונים אבל אף אחת מהם לא הייתה רק של
שעונים ולך תדע מי עובד בשבת או לא. חוץ מזה, מי יקנה שעון
בחנות צעצועים? קניתי את השעון האיטלקי.





ביום המחרת התעוררתי לצלילו הערב של הגוליבר האיטלקי. לא
הושטתי יד לכבות אותו במכה. שכבתי לי נינוח וער במיטה והאזנתי
במשך מספר שניות ארוכות. חייכתי. כששכבתי ככה על הגב והסתכלתי
לכיוון השעון הגדול והנינוח אמרתי לעצמי 'איזה כיף לקום ככה
בבוקר'. אמרתי לעצמי שאני אוהב את השעון האיטלקי והחדש הזה.
אפילו לא הייתי עייף כלל. אז עיניי נחו על המחוגים העבים
והגדולים שלו. הסתכלתי על השעה: עשר עשרים וחמש.

מה?!

עשר עשרים וחמש.

זה לא יכול להיות! אני כיוונתי אותו לשש ורבע! שש ורבע! והוא
העיר אותי בעשר עשרים וחמש? בדקתי את המחוג האדום - הוא היה
מונח על שש ורבע. לא טעיתי. זה לא אני. נתקפתי בעצבים וייאוש
וחרדה כה גדולה עד שכמעט שברתי את השעון הזה לרסיסים. אך זכרתי
מה קרה לשעון הקודם.

'אותו אני לא אשבור', החלטתי, 'אני הולך להזדכות בכל שבעים
וחמישה השקלים ששילמתי עבור השעון הלא מוצלח הזה. את השעון הזה
אני הולך להחזיר לחנות!'





לקחתי אותו איתי לעבודה. התחננתי ואמרתי שהשעון התקלקל ושאני
כיוונתי אותו. הראיתי על המחוג האדום שעמד על השעה שש ורבע.
אמרתי שאני לא אחד כזה שמאחר, ונכון שאני עובד כאן בקושי שבוע
אבל לאף משמרת לא איחרתי, ושבע זה נורא מוקדם בבוקר, אי אפשר
להתעורר בשש ורבע בלי שעון מעורר, לפחות אם אתה עדיין לא בן
שבעים כי זה ידוע שאנשים בני שבעים...

"לא, לא יקרה יותר", אמרתי. ובאותו רגע שאמרתי, הבנתי שאין לי
מושג איך לקיים. אבל אחראית המשמרת לא הבינה, ואפילו האמינה
לי. היא נתנה להתחיל את המשמרת שכבר עמדה להסתיים. הצעתי
להישאר שעות נוספות אך היא אמרה בצדק ששעות נוספות זה לא בונוס
למאחרים.





"המממ, המממ, לאיזו שעה אמרת שכיוונת אותו?" המוכר החזיק את
השעון גבוה והסתכל לו בברגים.
"שש ורבע", אמרתי נחרצות.
"המממ, שש ורבע?!" שאל המוכר. זוג גבותיו התעקלו מעלה ומצחו
התקמט. הוא הניח את השעון על הדוכן.
"כן. אפילו המחוג האדום מראה - שש ורבע."
"אה, טוב. נו, היית צריך להגיד לי את זה קודם."
"מה?!"
"זה שעון איטלקי. האיטלקים לא קמים כל כך מוקדם."

הפעם הוא לקח את השעון בחזרה. הוא נעמד שוב עם הגב אליי ובחן
את שורת השעונים.
"אולי גרמני? לגרמנים יש שעונים טובים", אמרתי.
"לא, לא, לא - גרמנים עובדים בשבת. ביום ראשון אבל הם לא
עובדים. אולי תעבוד בשבת במקום יום ראשון?"
"לא יכול", אמרתי. הייתי נחוש בדעתי למצוא לי שעון מתאים.
"ומה עם השוודים?"
"אותו דבר כמו הגרמנים."
"למה שלא פשוט תיתן לי שעון ישראלי?"
"השתגעת?! אי אפשר לסמוך על הישראלים!" אמר המוכר. "אבל הנה -
זה בשבילך." הוא שלף שעון כסוף ושטוח שנראה כאילו הוא עשוי
מפלדה.

הסתכלתי על השעון בספקנות. הוא היה שעון דיגיטלי קטנטן שיכל
להיכנס לי לכיס.
"זה מקוריאה. הוא יכול גם לא לעבוד בשבת וגם להעיר אותך בדיוק
בזמן. הוא אפילו יכול להעיר אותך למשמרת ערב!"





בערב ישבתי במשך שעה ארוכה וקראתי את ההוראות באנגלית. כיוונתי
לשש ורבע בדיוק כמו שכתוב בהוראות. הנחתי את הפלדה הקרה ליד
המיטה ונשכבתי לישון. הכל היה כשורה. הוא קוריאני, הם עושים
דברים טובים הקוריאנים. אני קראתי את כל ההוראות באנגלית.
כיוונתי אותו לשש ורבע. לא הייתה לי סיבה לדאוג.

אבל משהו הפריע לי. לא ישנתי טוב באותו לילה. הייתה לי הרגשה
לא טובה בקשר לקוריאני. התהפכתי במיטתי המון פעמים עד שבאיזשהו
שלב נגמר לי הכוח להתהפך ונרדמתי.

התעוררתי בבהלה בבוקר. מהר התהפכתי לצד השני ובדקתי מה השעה.
שבע ועשרים. איך זה ייתכן? שאלתי את עצמי? הפכתי את הדפים של
ההוראות שהיו מונחים ליד מיטתי. 'אני אהרוג את המוכר הזה!
אהרוג אותו! אני אבוא לשם מחר עם מיכל דלק ומצית ואני אצית לו
את החנות כשהוא בפנים. ככה אני אהרוג אותו, ואזרוק למדורה את
הקוריאני שיישרף יחד עם כל השוויצרים והאיטלקים והישראלים
והגרמנים!' ואז מצאתי את זה. איך מכוונים.

לחצתי על הכפתור בשעון שמראה לאיזו שעה מכוון השעון המעורר.
בספרות דיגיטליות גדולות שהיו מורכבות מכמה קווים אדומים היה
רשום 6:15. וליד המספרים הופיעו בקטן שתי אותיות - P.M.





הייתה זו המשמרת האחרונה שלי בדואר. היום אני מתחיל לעבוד
כקופאי בבית קולנוע. אלה פתוחים רק מהצהרים אז לא צריך שעונים
מעוררים. את הקוריאני שמרתי כמזכרת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הייתם פוגשים
את אלוהים, מה
הייתם אומרים לו
או שואלים אותו?


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/06 1:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר-לי יונגבלוד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה