אני יושבת במיטה כשהאור מכובה ובוכה... שומעת את השיר ''שלנו''
- השיר הראשון שהוא הקדיש לי - ''תני לי אהבה'' של מסיקה.
ואני בוכה על כל מילה של השיר. יודעת שהכל היה שקר. שהוא מאוד
איכזב אותי. איפשהו כן רציתי אותו, בלעדי, שלי. אני מבינה את
עניין המרחק, אבל לבוא ולהגיד שיש לו צרכים?
אז מה, שיקרת שאמרת שמהרגע שהקשר התהדק אף אחת לא עניינה
אותך?
אז כן היית עם מישהי!
איכזבת אותי בגדול, ואני לא יכולה להגיד לך את זה. אתה מההתחלה
אמרת שחברים אנחנו לא! fuck עם המרחק! אתה פשוט לא רוצה!
ושוב אני מתפקדת כאפשרות ב'! למה לא להנות מכמה עולמות בו
זמנית, אהה? כשהוא איתי אז מתנשקים וסבבה וכו'... אבל ברגע
שנפרדים אז הוא כבר לא חייב לי כלום וחופשי לעשות כל מה שבא
לו! אז זהו, שלא! אני לא מסוגלת עם קשר כזה... שעושה לי רק רע!
הוא צודק אנחנו באמת לא יכולים להיות ביחד. המרחק באמת גדול
מדי. אבל לא רק המרחק הפיזי, גם במובן הנפשי הוא רואה דברים
כל כך אחרת ממני. בטח הוא קינא כשהוא שמע שהתנשקתי עם דרור,
אבל זה לא הזיז לו. יכולתי להגיד לו שגם שכבתי איתו והוא עדיין
היה מחפש את ה''ו...'' איכפת לי יותר מדי וכנראה שה מה שהרס את
הכל! אז אולי המרחק הוא דבר חיובי. לפחות אני לא צריכה לראות
את הפרצוף שלו מחר על הבוקר.

קטע מהיומן שלי. די אישי, לא? ביום בו כתבתי את זה התכוונתי
לכל מילה ואפילו רציתי לשלוח את זה לנמען. הענין שעבר המון זמן
מאז (שנה ו...) טוב נו, לא כל כך המון... ומרחוק... באמת
הדברים נראים אחרת.
סתם הייתי חייבת את ה-closer הזה... בשבילי.
: )