אני מסתכלת עליו, האור העמום מאיר לו חצי פנים. הוא כל-כך
יפה.
אני ממשיכה ללכת כביכול לא שמה לב. אני חושבת שהוא הבחין בי
אבל נהנית מהספק.
גם לו יש כלב, ושוב הקטע הזה של השכונה הזו... כל בעלי הכלבים
חייבים להכיר.
הוא קם, מתקדם לעברי, עכשיו כל פניו מוארות הוא אומר: "יפה
מאוד".
אני לרגע נדהמת ואז מבינה- הוא התכוון לכלבה שלי! אני עונה
במבוכה: "תודה"
הוא מבחין באי ההבנה מתבלבל קצת ואז אומר :"לא... גם את..."
ומגחך.
אני מגחכת חזרה "אני רותם" הוא אומר ומושיט לי יד ללחיצה
"אני... נועה "
"נעים מאוד" "גם לי" .
אנחנו מתחילים ללכת, שותקים,  ואז הוא שואל :"את חדשה
בשכונה?"
"כן" אני עונה "עברתי ממש השבוע",
"בגלל זה זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך..."
אנחנו ממשיכים לטייל ולדבר, הכלבים רצים סביבנו ומשחקים.
מידי פעם מבקשים את תשומת ליבנו עם איזו חתיכת עץ או עם הכדור
של לני, הכלבה שלי, ואנחנו כמובן מתייחסים וזורקים ואז שוקעים
שוב בשיחה.
"אני חושב שזו הפעם הראשונה שהיה לי כיף להוציא את יוסטון
(הכלב שלו)"  אני אומרת "תודה... גם לי היה נורא כיף".
ואז אני קוטעת את השיחה ואומרת: "אבל אני חייבת לעלות".
הוא ממשיך להסתכל בי ואומר: "בסדר... אז נתראה מחר?" "בטח" אני
עונה.
אני אומרת לילה טוב ומנשקת אותו על הלחי הוא ממשיך לאחוז בי
בעדינות ומביט בי
אני לא אומרת מילה הוא מחזיר לי לילה טוב ומרפה מהאחיזה אני
מסתובבת ומתחילה ללכת, לני בעקבותיי אני מסתכלת אחורה הוא
עדיין עומד שם, מסתכל עליי.
ומחייך... פשוט מחייך...