ביום הראשון של כיתה ח', ראיתי ילד חדש שהצטרף לשכבה.
כזה חמוד, וחתיך, ומתוק, ופשוט ילד עם אישיות זהב.

הוא לומד בכיתה אחת בשכבה שלי, לא בכיתה שלי, ככה שלא יוצא לי
לראות אותו, רק פה ושם בהפסקות, אבל כל פעם שאני רואה אותו אני
רואה כמה שהוא חמוד ומתוק וחתיך..... ואני מרגישה לאט לאט
כאילו אני נדלקת עליו יותר ויותר.

יום אחד, רגיל כמו כל האחרים, קמתי בבוקר התארגנתי לביה"ס.
פתאום צלצל הטלפון, זאת הייתה חברה שלי, היא אמרה שהיא חולה
והיא לא באה...
טוב,
אז הלכתי לי לבדי לתחנת אוטובוס, מחכה שהאוטובוס יגיע.
כשהוא הגיע עליתי, והתיישבתי במקום הקבוע שלי ושל חברה שלי, 2
כאסאות מאחורי הדלת.
וככה עבר לו האוטובוס כמה תחנות עד שהוא היה ממש מפוצץ
בילדים.
פתאום האוטובוס נעצר בתחנה, ומי עולה? כן הוא....
הוא אף פעם לא עלה לאוטובוס הזה....
הסתכלתי עליו במן מבט כזה של "מה אתה עושה פה לעזאזל?" והפנתי
את מבטי למקום אחר.
לא היה לו איפה לשבת.....
ולידי היה מקום פנוי...
כל כך רציתי להציע לו לשבת, אבל התביישתי. כזאת אני- ביישנית.
וגם עכשיו כשיש לי את ההזדמנות של החיים שלי, אני מתביישת
מדי...!
האוטובוס התחיל ליסוע, ולא היה לו נוח לעמוד, ראיתי שהוא מתקרב
לכיווני...
הוא ניגש אליי ושאל "אפשר לשבת פה בבקשה?" אמרתי לו "כן..."
והוא התיישב.....
כ"כ רציתי להגיד לו משהו, אבל התביישתי, כ"כ התביישתי שאפילו
לא הסתכלתי לכיוונו.
פתאום הוא שאל אותי מה השעה, אמרתי לו שאין לי שעון.
ובזה זה נגמר.....
האוטובוס ממשיך ליסוע.....
אני מנסה ומנסה להגיד לו משהו, לא משנה מה, אבל המילים לא
יוצאות לי מהפה, אני פשוט מתביישת.....
אני מתה להגיד משהו...... אבל לא מצליחה...
האוטובוס נוסע ונוסע........
עובר רבע שעה.....
והוא מגיע לביה"ס...
ואני- לא אמרתי לך כלום....