הם באו אליי לחדר, שניהם, ואמרו לי שזה סופי.
שהם מתגרשים.
הרגשתי מן אגרוף חזק בלב.
תמיד הם הצילחו להתגבר על המריבות שלהם, וחשבתי שכך יהיה גם
הפעם.
אבל לא.
הפעם הם מתגרשים.
התחלתי לבכות.
שניהם התיישבו לידי על המיטה, חיבקו אותי ואמרו לי שהכל בסדר.
זאת הייתה הפעם שהם היו ביחד ולא רבו.
הם ניסו להרגיע אותי אבל הבכי רק גבר וגבר.
ביקשתי מהם לצאת מהחדר ושישאירו אותי לבד.
הם יצאו.
נישכבתי על המיטה, חיבקתי את הדובי אכפת לי שלי חזק חזק, הכי
חזק שאפשר לחבק ובכיתי, בכיתי כשאני מחבקת אותו.
הרגשתי נורא רע, שמתי את הראש שלי בין 2 כריות ונרדמתי בעודי
בוכה.
כשקמתי בבוקר, חשבתי על זה, על כל הקטע של הגירושים.
אחרי הכל אני כבר בת 18, מה אכפת לי אם ההורים שלי יתגרשו, זה
לא שאני יהיה בבית כ"כ הרבה.
אבל זה כן אכפת לי...
זה ההורים שלי!

טלי החברה הכי טובה שלי באה, וניסתה לעודד אותי....
ות'אמת היא דיי הצליחה, כי היא אמרה לי משהו חכם:
".... עדיף שההורים שלך יחיו בנפרד ויחיו מאושרים, מאשר שיחיו
ביחד בסבל....."
חשבתי וחשבתי על מה שהיא אמרה והגעתי למסקנה שהיא צודקת, כל מה
שצריך להיות חשוב לי זה האושר שלהם....
ומעכשיו אני יחשוב עליהם ולא רק על עצמי.....