היה זה בשעת שקיעה מאוחרת, בכביש המטפס במתינות סביב הר מיוער
בעצי רד-ווד. הנוף הכי קרוב שמזכיר לי את נוף זה הוא נוף ההרים
בהם נסעתי בארצות הברית עם משפחתי, רק ללא השלג. ההר השקיף על
מה שהיה נראה כאוקיינוס אין-סופי, והשמש שוקעת לכיוונו. השמש
כמעט ושקעה לגמרי, יכולתי לראות צללית של אישה ליד צלליתו של
העץ לידו עמדה. על ההר נראה היה כי הכל חשוך, אך בהשקפה מן
הנקודה ההיא לכיוון האינסוף, ניתן היה להבחין בחלק מן השמש
השוקעת באיטיות - כמעט נעלמת, ואת שקיפותה המרהיבה על הים אשר
גם הוא בקרבת ההר איבד את צבעו לחשיכה המתפרסת. קשה היה לי
להגיד אם האישה הייתה לחוצה, או פשוט עמוקה ומוטרדת. הכל קרה
כל-כך מהר, כשהשמש כמעט ונעלמה מן העין טיפסה מן הכביש המקיף
את ההר, ממסלול בהיקוף אחד מתחת - אישה אחרת. מעולם לא ראיתיה
לפני כן, אך מוכרות היו לי פניה. לא כמו האישה הראשונה, יכולתי
לראות את פניה בבירור, פנים בהירות ושיער שחור שנראה היה רך אך
מעט מבולגן. לבשה שמלה שחורה צנועה, שהייתה קרועה במקצת. נראתה
מודאגת, ממהרת אך מעט רוגע שרר בעיניה. כתלות מסוימת. היא
מיהרה אל האישה הראשונה, אל אותה אחת שראיתי רק כצללית בחשיכה.
היא קרבה אליה במהרה מימין. בשלב זה שקעה השמש לגמרי וניתן היה
לראות את קרניה האחרונות ואת מעט הים שנשאר מואר בכתום מאותן
הקרניים, הולך ונעלם גם הוא. האישה העדינה הושיטה יד ימינה
קדימה, כאילו בכדי לתפוס משהו, או בכדי לקבל איזון או תנופה,
וידה השמאלית אחזה בשמלתה החצי קרועה. היא אמרה במהירות אך
בבירור, במילים שנקלטו לי היטב - לאישה המוצללת "לא! אל תעשי
זאת. כמעט עפתי..." והצללית, הפנתה ראשה ימינה וצעדה חצי צעד,
קל לאחור ואת ידה השמאלית הפנתה מאחורי עורפה. "למה? מה, האור
נכבה?". אני שראיתי את השמש שוקעת כשניה לפני דבריה של האישה
אשר דיברה ראשונה הבנתי על מה מדובר; האור היה שמש אשר שקעה
והצללית התכוונה לקפוץ אל מותה, כל עוד האור קיים, לעבר
האינסוף. "לעוף" הן אמרו. לעוף. האישה מלמטה, עצרה בעדה, הלא
מפני שהאור כבה. האומנם? להפתעתי ענתה האישה עם חיוך מרגיע
ויפיפה, "לא, האור אינו כבה. האור נדלק. הם חברים שלך". ואני
תוהה. ממשיכה לתהות. התהייה מפריעה לריכוז בהמשך החלום. לבסוף
התעוררתי ממשיכה לתהות, למה התכוונה כשאמרה שהאור נדלק כשלמעשה
כבה? מממ, הם חברים שלה... היא הבינה זאת מעט לפני הקפיצה. היא
יכולה הייתה לקפוץ בעוד האור דלוק, אך הבינה, שהם חברים שלה.
היא כמעט עפה. היא עלתה למעשה במהרה כדי להתגלות בפני חברתה כך
היה נראה. להגיד לה שהוא לא עומד להיכבות, אלא להדלק. כאשר היא
הגיעה אליה, האור אשר חשבתי שעליו מדובר, אכן נכבה. השמש כבר
שקעה. מסתבר שהאור הזה היה חלק ממה שהתכוונו. צדקתי. אך האישה
המוכרת, הייתה בה כוונה נוספת, עמוקה, טהורה. אור אחר, התקווה.
מסתבר שהאור לא, לא נכבה. האור נדלק. הייתה הבנה. הארה של הבנה
שנתנה תקווה. אחת אמיתית, מבוססת. היא הבינה. הם חברים שלה.
האור נדלק ברגע ששקעה השמש. ואני...? אני ממשיכה לתהות מה פשר
החלום. היה זה חלום יפיפה. גרם לי להבין, שבקרוב בוודאי ארגיש
שעלי לעוף לפני שהאור יכבה, ואולי, חברתי הטובה תאיר את עיניי
בתקוות האמת עליה הטפתי לה לחפש מעט קודם, בחיפוש איתי. אולי
היא באמת תבוא, ותגיד לי לא לפעול כך, כי האור לא נכבה, האור
נדלק. נתגלתה האמת. הם חברים שלי. מה פשר הדבר? על מי מדובר?
הוי, מילותיה בחלום היו כה יפות, ממשיכות להדהד בראשי "לא,
האור אינו נכבה. האור נדלק...". ואותו החיוך החלומי שמשכיח את
כל הרוע ומאיר את כל האורות. את אור המחשבה, זה שגורם לי לחשוב
על כל זה, אור הביסוס וההבנה. האור הטוב.