טיפות ראשונות של גשם הרטיבו את האדמה החמה -
רעש חד של פגיעה בקרקע ומשהו בי נשבר.
חתיכת אדמה סדוקה ומיובשת ייחלה לרגע הזה נצח,
לי - כבר לא היה למה לייחל.
הצפייה הברורה, המתמידה של אותו סדק שפילל למים
ליוותה אותו קיץ אחר קיץ.
והטיפות? הן לא איחרו לבוא.
הציפייה הברורה, המתמידה שלי,
כבר לא הייתה מועדת להגשמה.
היא נותרה שם מאז, גדולה מכדי ריצוי, מכדי הגשמה.
מאז נדמה כי האהבה שלי לחורף נדמה.
אולי רעש הטיפות הפוגעות באדמה, חורף אחר חורף,
חלחל בי כתזכורת נצחית -
הסדק שלי, כבר לעולם לא יתמלא.

עכשיו חורף.
מחוץ לחלון שלי טיפות ראשונות של גשם,
בפנים נותרה רק ציפייה למשהו שלעולם לא יתגשם.