כשראיתי אותך שוב כבר היית מוקפת באנשים. בהתחלה לא הבנתי,
ממתי את מסתובבת עם חרדים. "אני ואלוהים לא מדברים" היית אומרת
לפעמים כשממש כעסת. אבל הנה, אני רואה אותך מתישבת לאכול עם
משפחה חרדית גדולה. ואיך הם מטפלים בך, ומבקשים שתאכלי עוד
קצת.
ואז ניגשת אלייך עקרת הבית, צעירה ממך בארבעים שנה, זו שהגישה
את הארוחה והיא שואלת אותך - "אולי קצת שינקן?"
לרגע נחנקתי - "שינקן?" משפחה חרדית... היא מסתובבת אליי.
"אתה בטח ארז, שמענו הכל עלייך."
פתאום ידעתי מי הם. פתאום הבנתי למה את כאן.
"ארז," אמרת לי, איזה חיוך היה עלייך פתאום, חיוך כזה שלא
ראיתי כל כך הרבה שנים, "אני רוצה שתכיר את אבא שלי, אמא שלי,
אחי ואחותי."
כנראה שהגוש שטיפס לי בגרון היה שק של מי מלח, אין דרך אחרת
להסביר את הדמעות שנקוו לי בעיניים.
"משפחה יקרה, תכירו את הנכד שלי".
אמא של סבתא הסתכלה עליי מלמעלה למטה ובחזרה. לרגע היה לה מבט
ביקורתי בעיניים ואז עלה לה החיוך. "אז ככה מתלבשים בארץ
ישראל?"
פתחתי את הפה פעמיים כדי לענות, מוציא רק קולות של דג.
"ככה הצעירים מתלבשים בארץ" ענית במקומי.
צעירים... לא יאמן... סבתא, אחיך בגיל שלי...
"הנין שלנו חי בארץ הקודש, מבחינתי הוא יכול ללבוש גם שמלה."
אב המשפחה אמר בחיוך.
החלפנו חיוך מהוסה, נזכרים בתמונות שלי מסקוטלנד.
הם הזמינו אותי לאכול איתם ונשארתי כמובן. בסוף הערב הדלקנו
נרות חנוכה בחנוכייה הגדולה שתמיד סיפרת לי עליה. אני אפילו לא
בטוח שהיה חנוכה. אבל זה לא חשוב. הם באמת חמים וטובים המשפחה
שלך, כמו שסיפרת לי.
סיפרת לי פעם שהדבר שהיה הכי קשה לך איתו. הוא שהמשפחה לך
נשארת צעירה בזכרון שלך ואת ממשיכה להזדקן, אבל כאן, עכשיו, זה
לא שינה שום דבר, שוב היית הבת, האחות, ואני הייתי כמו בן בית
מתקופת חיים אחרת. לא הרגשתי זר הרגשתי טוב.
דפיקה בדלת, ניגשת לפתוח. עמד שם בחור גבוה, עם שיער כהה. בחור
יפה כזה, מרשים, בערך בגילי. העיניים שלו אמרו עוצמה ועוד משהו
- הן אמרו אהבה. והסתכלתי נדהם איך הוא עוטף אותך בחיבוק כזה,
אוהב. לשנייה רציתי להגיד לו "תיזהר, היא לא בת עשרים" אבל
ראיתי את הרוך שהיה בו שיודע בדיוק עד כמה חזק לחבק.
"ארז", אמרת לי, למרות שכבר ידעתי מיהו, "תכיר את לאבאן"
לחצנו ידיים, היתה לו לחיצה בטוחה כזאת, כמו שאני אוהב.
היה לי מוזר מאוד לפגוש אותו, החבר הראשון של סבתא ומפקד קבוצת
המחתרת בקרקוב. אבל שמחתי לראות שהוא באמת כמו שהיא תיארה
אותו. אדם מיוחד וטוב שחושל על ידי התקופה שבה הוא חי.
ישבנו שלושתנו ודיברנו. הוא סיפר לי על המחתרת ואני סיפרתי לו
על הארץ. שנינו עם דמעות בעיניים ואת, את מחייכת!
אחר כך גם סבא הגיע. אני פתחתי את הדלת כשדפק. פשוט עמדנו שם
מסתכלים אחד על השני. "הנכד שלי כבר גדול! שושנה הנכד שלי כבר
גדול!" הוא אמר לבסוף, מחייך. והוא חיבק אותי חיבוק, שהרגיש לי
גדול כמו שהוא הרגיש לפני 19 שנה. ומתוך התיק הקטן שלו הוא
הוציא קופסת עץ ובתוכה ערכת דמקה. וישבנו הוא ואת, ולאבאן ואני
ושיחקנו בתורות ודיברנו וסיפרנו.
כל הלילה אנשים באו. את רובם לא פגשתי מעולם אך הכרתי אותם. הם
היו חלק ממרקם חייך ולכן גם חלק ממרקם חיי. שמעתי סיפורים
וסיפרתי סיפורים כל הלילה. ואפילו - אפילו ניצחתי את סבא
בדמקה!
במשחק השני כבר נתתי לו לנצח כי ככה זה תמיד היה בינינו.
והלילה נמשך ונמשך עד שכבר קיוויתי שהוא לא יגמר. עצמתי את
עיני, רק לרגע לנוח. ובדיוק אז עלה האור דרך תריסי העץ
הישנים.
פתחתי את עיניי. אור השמש חדר דרך תריסי חלון "חדר הילדים"
בבניין המגורים התל-אביבי שבו גרת. נרדמתי אתמול, באתי לקחת
כמה דברים שהשארתי, ונדרמתי כאן בחדר, כמו פעם.
קמתי ושטפתי את הפנים שלי ואת עיניי הנפוחות. ניגשתי לחדר
השינה השעה היתה מוקדמת, שש בבוקר. על המיטה הריקה בחדר הגדול
והריק עוד ניצב הרדיו שלך - לבדו. הדלקתי אותו - לשמוע את
הצלילים שהיו מעירים אותי מדי בוקר - קריאת שמע של שחרית
והמוזיקה הזאת...
"אני ואלוהים לא מדברים", היית אומרת כשממש כעסת עליו. אבל
קריאת שמע היית שומעת מדי בוקר. קמתי מהמיטה שלך ושל סבא,
סגרתי את הרדיו ושמתי אותו, בפעם הראשונה מאז שהגיע לכאן, על
הכוננית שיועדה לו.
עמדתי כבר לצאת מהחדר, לקחת את התיק עם הדברים וללכת. על הידית
של דלת ההזזה עמדה גרב קריסטמס שבה סבתא היתה מחביאה לנו
ממתקים לפני המון שנים כשהיינו קטנים. הצצתי פנימה היתה שם
קופסה קטנה, בגודל קופסת גפרורים בערך. הכנסתי את היד והוצאתי
קופסת סמרטיז קטנה. פתחתי את הקופסה בפנים היה כלי דמקה אחד.
שמתי את הקופסה והכלי בכיס החולצה הסתובבתי פעם אחרונה אל החדר
ולחשתי "תודה, אני אוהב אתכם." סגרתי את הדלת פעם אחרונה
והלכתי. |
