רק לא "הבאנו שלום". אמא בקשה ממני שאחזור, אמרה שזה חשוב,
ששנתיים זה מספיק לגמרי. "לא יודעת מה אתה בדיוק מחפש שם אבל
אני מתגעגעת, אבא מתגעגע, רון מתגייס בעוד חודש, אז בוא ונראה
את הפרצוף שלך ונברר כולנו כמה דברים לפני שכל העסק מתפרק
לגמרי" היא כתבה לי במייל בלאקונית הקיבוצניקית שלה. כאילו
שאני יודע מה אני מחפש לי שם ושם וכאן ושם. "שופת ג'אבל וואחד
שופת כול אל ג'באל", אמר לי בדואי זקן בדרום סיני כששאלתי אותו
איזה הר הוא היפה מכולם. ראית הר ראית את כולם. ראית כפר, ראית
את כולם. שכבת עם אשה, שכבת עם כולן. מזיע אתה מגיע לפסגה, מת
לראות מה מסתתר מעברה השני, רק כדי לראות עוד עמק שכבר ראית
כמוהו, כפר שכבר ביקרת בשכמותו, שמתגוררים בו אנשים שונים
במראם מאלה שכבר ראית אבל דומים לכל שאר האנשים בכל מקום. לא
ישבת בכפר או בעיירה או בשכונה יותר משבועיים וכבר הגברים
חושדים בך הנערות חושקות בך המאכרים מרמים אותך והזקנים מלמדים
אותך. אתה זר. אכלת, שתית, נחת. היה לך מזל מצאת עבודה וחסכת
כמה ג'ובות כדי לעבור את הפסגה הבאה. לפעמים אתה פוגש אשה,
מקומית או תיירת כמוך שאותה אתה צד או שאתה ניצוד בידה. סטוץ
קצר או רומן דרכים נואש, הכל זמני. עוד הר עוד עמק עוד כפר עוד
אשה. לפעמים אתה מתאהב. בקרן בדורותי בתמר בג'ודי בגודרון
באורה בלא זוכר כבר. לפעמים הן מתאהבות בך ולפעמים זה הדדי. את
ואני יודעים שאין לזה סיכוי בואי נסגור עניין לפני שנסתבך
לגמרי, "ממה אתה מפחד? מה רע בלהסתבך? לא נחמד לנו ביחד? למה
לסיים משהו טוב כשסוף סוף מוצאים כזה?" ככה, כי את כזו ואני
כזה. כי את משם ואני משם אחר לגמרי. כי זה יגמר ברע. כי אני
מפחד מפרידות קשות, זה עושה לי דיכאון ושלשול ופעם אחת כזו
הספיקה לי לגמרי. שתלך לעזאזל ענת יחד עם התלתלים שלה, עור
הדבש שלה, הפטמות הקטנות והריח דרומית לפופיק שלה. אני מתגעגע.
אני חוזר לארץ ואני לא אסע לחיפה בזמן הקרוב ולא אתבזה יותר.
לא, לא רוצה לדעת, לא רוצה לקנא, לא רוצה לשאול, לא רוצה לדפוק
את הראש בקיר. חרא על הפרצוף שלך, על האהבה שלך, על הריח שלך,
על החבר החדש הדפוק שלך. הכל אני יודע, העולם קטן והמיילים
רצים. בכל עיר נידחת בכדור הקטן הזה ישנו קפה קטן או בר שבו
אנחנו נפגשים, כל החבר'ה מההולילנד, שותים מעשנים ומתעדכנים.
"מהככה? מהעיניינים? איפה הרייב? אחלה חומר. וואלה? עשית
פטריות? צ'מע סרטים אני אומר לך, סרטים הסאן פדרו הזה, נגנבתי
אחי! ארץ הפלאות של אליסה אני אומר לך, אתה חייב לנסות." ואז,
"מאיפה אתה בארץ ואיפה עשית צבא" מסייעת 13 גולני אמרת? מכיר
את שי? את רז? את מלכיאל זו הארץ ז"ל?", סתאאאאם. תמיד מגיעים
לכולם שמכירים את כולם ול"שמעתי שיש לה חבר חדש, איזה סטודנט
לרפואה מקרית אונו או משהו כזה" ססססאמק. אני לא אעשה את זה
לעצמי ולא אלך להתחרות בשום סטודנט בן זונה לרפואה מקרית
הותיקן או קרית עקרון ובטח לא מקרית אונו ססססאמק. אני לא
אתבזה ולא אשפיל את עצמי אני גבר אני, סמרטוט אני, גבר, תיכף
אני רץ לשרותים בגלל האוכל של חברת התעופה כי לא יתכן שחרדת
הנטישה העתיקה שוב מחלחלת מהלב השבור למעיים הרגישים. כוס
אוחתו תיכף נחיתה וצריך להתאפק. "אני בסדר עיניים. לפני נחיתות
אני תמיד קצת בלחץ וכבר שנתיים לא הייתי בארץ. כדור נגד בחילה
היה יכול לעזור לי. לא היית מחזור מעלי בעירוני א'? חשבתי שאני
זוכר אותך משם או אולי מהצבא. תודה כפרה עכשיו כבר יותר טוב."
חזה יפה, הייתי עושה אותה. מספר עשרים ושמונה מאז ענת. לא
ספרתי כפרים לא ספרתי ערים אבל ספרתי נשים. עשרים ושבע מי יודע
עשרים ושבע אני יודע. עשרים ושבע נשים ידעתי, חמישה עשר שמות
אני זוכר עכשיו, אחד אלוהיינו ואחת ענתיינו שבחיפה או בקרית
אונו או לא בארץ. בוטה האמא שלי חבל"ז. "קח מאבא שלך קצת כסף,
לך תטייל, תעשן, תזיין ותשכח." בוטה אבל דאגנית כמו תרנגולת
שהאפרוחים שלה עדיין צהובי פלומה. "דיר באלאק עם אני לא שומעת
ממך פעם בשבוע. אתה ואחיך הילדים היחידים שיש לי ואם אתה נשרט
אני מתה". גזעית. מפחדת אבל אומרת ועושה מה שצריך. אוהבת אותנו
ואת המרגל שלה שאף פעם לא ממש חוזר מהכפור אבל לא עושה לו ולנו
חשבון, אבל אני אעשה לו חשבון. הוא ישמע ממני מה שלא שמע ממנה
אף פעם. סיגריה, אני מת לסיגריה. איך הוא מבלה חצי מהחיים שלו
בקופסאות הפח המחורבנות האלה. חכמה גדולה, במחלקה הראשונה אפשר
להתמתח לפשוט ת'רגליים להתעמל, אחרת כבר היה מת מאיזה קריש דם.
רק שלא ימות לי לפני שאני זורק לו כמה מילים שכבר שנים אני
שומר בבטן. "לברר כמה דברים". לברר עם מי? עם אבא רני ריקרדו
אלפונסו ג'ונסון מיכאל ווינשטיין אבני? הוא יבוא? הוא יקשיב?
הוא ידבר כמו בן אדם? כבר לא מתגעגע אליך אבא. כמה פעמים אפשר
להתגעגע ולכמה זמן בכל פעם? רק אל תחטוף לי קריש דם באיזו
טיסה, לא בא לי ללכת להלוויה מאובטחת ולקבל ניחומים משר
הביטחון, ראש המשרד ומנכ"ל "רה"ב" לאמצאי תצפית ומודיעין, עם
כל המאבטחים מסביב, אנשי הקהילה בעבר ובהווה עם פרצופי יום
השואה סביב הקבר הטרי, שיקשקשו על "תרומתך האדירה לביטחון
ישראל. עלילות שרק מעטים יודעים עליהם, מעשים שהשתיקה יפה להם
ויקח שנים, אם בכלל, ששמץ מהם יפורסם". בתחת שלי תרומתך לבטחון
ישראל, תרומתך למשפחת אבני לא היתה מי יודע מה. אל תלך לסיירת
רון, לא למסייעת 13 בגולני ובטח לא לקורס חובלים. אל תלך
למודיעין בפרוטקציה של אבא, אתה עוד תגמור כמוהו, תחמן במסכת
גומי, אחד שיודע להגיד לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע. לך תהיה
ג'ובניק או תשתחרר על סעיף נפשי, המדינה הזאת לא שווה את הכדור
שתחטוף. חברים שתכיר יהרגו כדי שאיזה עולה חדש מרוסיה יקבל
כביש וכדי שאבא שלך יחתוך בונוסים שמנים מכל מכירה שהוא מביא
לסיום מוצלח. בינינו אתה מסודר, אמא מסודרת ואני מסודר, רק
שהמדינה שלנו מתחילה להיראות בדיוק כמו המקומות שביקרתי בהם
באסיה ודרום אמריקה, במיוחד הרפובליקה שאבא בא ממנה, היה לו
מאיפה לקחת דוגמא. תן לאבא ולחברים שלו עוד כמה שנים ותקבל
עוזרת בית בחצי דולר שעה, מציצה בעשרה שקלים והשכנים העניים
שלך ימכרו את בת העשר שלהם לפדופילים שמנים מגרמניה. סיים את
הצבא בחתיכה אחת וצא לדרך. ממילא לא תמצא עבודה ביותר משכר
מינימום, זה מה יש אם לא מנצלים פרוטקציות ואני מכיר אותך אתה
לא ילד של קיצורי דרך. תבוא, נשב ונתכנן מסלול. ואל תתאהב לי.
דבר איתן מהביצים ולא מהלב. הלב קושר ומטרטר, לא נותן לך מנוח.
כל הזמן יושבת לך בראש מכריחה אותך לראות ולחוות אתך ביחד גם
כשהיא כבר לא עונה לטלפונים הבת זונה. לא נותנת לך להיות לבד,
כל דבר הוא יחסי אליה. הזריחות, השקיעות, ההרים, העמקים והנשים
כמובן, הנשים. כוס אוחתו ההבאנו שלום הזה. למה כל פעם שמגיעם
לבן גוריון צריך לשמוע את החרא הזה. לא שמעתי שום הבאנו שלום
בנחיתות בארצות אחרות. למי הבאנו שלום? למי? לערבים? לדוסים?
אין עלי סמים אין עלי הברחות ותוך חצי שעה אני בבית. אמא
תשתגע, לא הודעתי לה מהיכן אני מגיע ומתי. היא רגילה לנחיתות
של אבא אבל לא לנחיתות שלי, הרבה זמן עבר מאז שהתראנו. גם לאבא
אין מושג או שיש לו, לאבא תמיד יש מושג. חתיכת מרגל חולה
אינפורמציה. לא אכפת לי, אני לא במשחק שלו. לא אבא, גם אם
יתפסו אותי בנדיטוס אני אסתדר לי לבד, לא צריך את הטובות שלך.
יאללה דרכונים  מכס ומונית. לא, אני לא אנסה להתקשר אלייך ענת,
או שכן.