הרוח האירונית של פברואר מנשקת פני עוברים ושבים. סוזן
ולאונרד, מופרדים מן ההמון בבועה דקיקה של אהבה אמיתית, הולכים
שלובים, צעדים של הליכה על מים, היא לובשת את נוצות המלנכוליה
והוא אורז את עצבותו בחליפת שלושה חלקים של עליבות.
הוא מכיר את טירופה ויודע את טעם דמעותיה ואת הצלקות הקטנות
שחרוצות בסכיני עינויים מתחת לצלעותיה.
והיא יודעת את בדידותו ואת החורים העדינים שאוכלים בו עצבות.
היא טומנת את פניה הדומעות בכתפו, היא תיקח אותו אליה, היא כבר
יודעת ומפריחה נשיקת פרידה חלושה ומדביקה אותה על הפרחים
והזוהמה העלובה שמקיפים את הרחובות הכבדים.
לאונרד יזמזם לה שיר על אהבות שנספו והיא תעפעף אל מול פניו
המוכרות לה עד כאב.
הוא יפשיט אותה לאט, יקלף שכבות של מבוכה בקדושה של אוהב
ויעביר אצבעות נרעדות על ששייך לו גם ללא דברים.
היא תאהב אותו בפשטות כנה, ותלחש לו, בקול צרוד של השלמה,
סיפורים ששייכים לאנשים הבודדים באמת.
הוא יפריח ענני עשן כבדים ויאהב אותה בליטופים של אצבעות
כואבות על קו הלחי המשורטט שלה.
היא תבכה בשקט דמעות חמות והוא יכין את ידו לאסוף את שנשפך.
הוא כותב והיא שרה את ששכח לומר, הוא כואב את בדידותה והיא
עצובה את כאבו.
הם מזינים את עצמם בצלילים פוצעים של עונג בהרגל כמעט אנושי,
גומעים לתוכם מילים חדות של קולות מיוסרים.
הם המילים שתמיד רציתי, מביטה עליהם ממגדל העשוי מעץ ובדידות,
ולב של אבן.
סוזן ולאונרד, טופפים לאיטם על מדרכות הומות ומושיטים אליי יד
אוורירית ומזמינה,
לראות,
אהבה.




נכתב בהשראת השיר "suzanne" של לאונרד כהן