עוצמת עיניים, תוקעת מסמר אחרון בארון הקבורה של כל מה שאני
כבר לא אספיק לתקן.
אפילו לירח חסר החיים, בצבעו הצהוב החולני, נמאס לראות את ראשי
מבעד לחלון כל פעם שיש לי כמה מילים למלמל לחשיכה.
אני מרגישה בתוך כלוב, רק הן ממשיכות לרקוד, חופשיות, סביבי.
וגם אתה בינייהן.
הרגתי כל כך רבות מהן. התמודדתי עם גדולות מהן.
אבל מאז שחברת אל שורותיהן, כל מה שאני יכולה לעשות הוא להשפיל
מבט- ואז שוב- מסמר, חלון וירח.
פעם אחר פעם לוחשת לעצמי:
- לא איכפת לי מה יגיד אם אשאל "למה?".
- לא יצרוב את עיניי בדמעות השם בו ינקוב כשאלחש "מי?".
ובכל זאת אתה עדיין בינייהן.
לא עוד!
אין בי עוד כוח לך ולכל שאר צרותי ,
רקדו לכם עד אור הבוקר מול עיניי.
לתוך לחישתי הבאה, אל תוך החשכה, יתפוגג צליל תקיעתו של המסמר
האחרון...בארונכם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.