לפעמים, כשאנחנו עושים אהבה אני בוהה בתקרת הפיאט הכסופה שלו.
שרועה על המושבים הפתוחים עד המקסימום האפשרי, התחתונים זרוקים
על תחתית המכונית, ואין לי שמץ של מושג איפה החזייה. אני
מסתכלת מבעד לחלון, שמתמלא אט אט באדים, אל השמיים הפרושים
מעלינו בחניונים שוממים, וחושבת מי שכבה על המושב הזה אתמול,
ושלשום, ולפני שבוע. האם גם היא שאלה את עצמה מה היא עושה כאן,
והאם זה מה שהבטיחו לה בסיפורי אגדות על אבירים וסוסים לבנים.
אולי קצת מוגזם לכנות את מה שהוא עושה עכשיו מעלי - "עושים
אהבה", אולי "שוכבים" זה יותר מתאים, אולי אפילו לא זה - אולי
"מזדיינים"?! כנראה ש"מביא עצמו לפורקן בעזרת בובה מתנפחת" זו
ההגדרה הנכונה למצב. לפעמים, הוא שואל אותי אם אני עדיין שם,
אז אני נזכרת לצאת מהפוזה הבובתית שלי ולנשום.
אני עונה לו, שידע שאני גם יודעת לדבר, אבל אותו זה לא ממש
מטריד, הוא כבר מתלבש. אני מנסה למצוא את החזייה, כשלפתע הוא
מושך בטעות בחוט שמחובר לגב שלי. שריקה חודרנית ממלאה את
האוויר, אני מתרוקנת מכל טיפת חיים, ועפה אל מחוץ לחלון. |