ללא חפץ, ריקה, חסרה
זיכרון עובר וחולף במוחי
כך עובר הוא אל תוך השכחה הנצחית.
אך על לחיי ממשיך לפעום אותו חיוך,
חיוך משכר המגלה את טעם היין,
טעם היין שהשקתה אותי הרוח.

יש לי חפץ, חפץ יקר ערך,
בקרוב הוא יתחלף באחר,
בקרוב יהפוך להיות של אדם אחר,
או אולי יתביית אצלי,
אך אני כרגיל אברח ממנו,
אפחד ממנו

יראה שכזו ממחוייבות,
מטילה צל על חיי.
חיי נווד שאינו מחפש מקום להשתקע בו,
כך אני. וכמו הנווד, גם לי נשארה חכמת חיים.
אמנם, זכרונותיי אינם נמדדים בחפצים שלי,
אינם נראים לעין בעיניי אחרים.

אם לאחד קלמר, נעל או ידית הם סיפור חייו,
סיפור חיי הוא הרוח.
כך נוהגת היא לשאת אותי יחד איתה,
אל מקומות נידחים בהם אנשים עם חפצים לא יוכלו לבקר,
וביחד אנו רוכשות לנו ידידים נוספים,
חפצים נוספים,
אשר בין לילה אותם נעזוב,
נותיר אותם לבדם בחושך ונברח,
צוחקות למראה החפץ הכלוא.
איננו מודעות לכך שאנו כלואות יותר בכלא הזה,
בכלא החופש.

לבסוף, הרוח ואני מתיישבות, נרגעות,
אוספות אל חיקינו חפץ נוסף,
ושוב זורקות וממשיכות בדרכנו.
לאחר זמן מה, הרוח אוספת אותי,
משחקת איתי, משאירה לעצמה זיכרונות אחרונים ממני,
אך מפסיקה לשמור עליי.

כמו אחת הבובות, גם אותי
היא זרקה כך לאדמה הלחה,
ונתנה לי לאמץ לעצמי חפץ לכל החיים.
היא שכחה שהיא החפץ שלי.