10.2005
קשה לי להבין איך דיברנו כל כך הרבה ועדיין יש לי מה לכתוב.
כנראה שרגש הוא דבר בלתי מתכלה.
קשה לי, השיחה הזאת גרמה לי לרצות יותר.
אמרתי לך שאני לא מאמינה שמישהו אמר לי את כל מה שאתה אמרת לי
ועדיין אני יכולה לחייך אליו.
זה אומר שהתאהבתי...?! לא נראה לי... אתה מקשה עליי... כל כך.
אתה רוצה שנהיה ידידים, אמרת לי שיש משיכה, שאתה מעריך ואוהב
אותי, שאתה לא אומר את זה להרבה אנשים, אבל אתה לא חושב שזה
יעבוד בינינו, לא רואה אותנו יוצאים.
ואני תמימה כל כך כי ככה בחרתי, אמרת לי שאין לך תשובה למה ככה
אתה מרגיש ואני מאמינה.
אני תמימה כי אמרתי לך שאני לא מבינה, אני מצפה מבן זוג שיהיה
יקר לי שאני אוכל לדבר איתו, שיבין אותי כמו ידיד ושאני ארצה
אותו ואמשך אליו כמו מאהב... ושזה יהיה הדדי.
ואת כל זה יש לי איתך... כמעט את כל זה... אתה הסכמת להכול
ועדיין אמרת... שזה לא הדדי.
סיפרת שאם היית נדרש לצייר דמות של בת זוג בעבורך ודמות של
ידידה אני מתאימה לידידה.
נכון שהיינו, נכון שנישקנו, נכון שנגענו...
ואני לא מבינה כי זה לא קרה לי מעולם עם אחד מהידידים שלי -
משיכה או יותר נכון כמיהה.
האם חצינו את הקו? אני תוהה לעצמי - אם לא היינו ידידים טובים
מדי, יכולנו להיות היום ביחד?
אני אמרתי לך שלא... כי אם לא הייתי מכירה את הבן אדם שאתה,
סביר שלא הייתי מתקרבת ללרצות משהו איתך... ואתה לא אמרת
מילה...
באיזה שהוא שלב הרגשתי שהצלחתי לשכנע אותך... מלמלת משהו כמו
"את רוצה שננסה?! אני יכול לנסות, נו באמת, נצא ומה?! זה יהיה
מוזר... עזבי."
ואז המשכנו הלאה. האם זה מה שאני מאחלת לעצמי? קשר שככה מתחיל?
שאין התלהבות ראשונית, רצון לדהור קדימה... האם אני מוכנה
לוותר על זה?
אמרת שאתה לא רוצה לוותר על הידידות שלנו, שאתה לא רוצה שיהיה
מתח, שאתה רוצה שאני אוכל לבוא לספר לך הכל... אני מקווה שאתה
מאמין בזה מספיק חזק כדי שזה יעבוד כי לי יהיה קשה.
לראות אותך יום יום, לדעת שלא... ולרצות שכן...
מצחיק שאמרת כל כך הרבה אבל דיברת כל כך מעט... ואני דיברתי
ושאלתי כל כך הרבה והחלטתי הכי פחות.