כשהייתי קטן, קטן מאוד, קטנטן כזה
הייתי אוהב לטפס על מרבד גדול, גדולדול כזה
הייתי מטפס ומטפס
עד אשר הייתי מתיישב
תיארתי לעצמי,
שאני עף לי בשמיים
ופוגש נערה
כחולות לה העיניים
שואל אני: מה השעה?
והיא עונה לי, בחיוך קל
שאלת לפני דקה,
ואני במצב לא נעים
והיא פתאום אומרת,
עבדתי עלייך, קטעים!
ואז היא חושבת
דמוי מתבוננת
ואומרת היא לי,
שלום!
עכשיו, לקחינו
מסיפורינו
שאסור לי לכתוב שיר משעמום
כי זה רק מראה על טימטום.
אז אם קראתם עד רגע זה את שירי העצוב,
ניתן להבין שזמנכם אינו קצוב...
לפי דעתי, אסיים את שירי עם החרוזים
כי עליי ללכת לקטוף תפוזים
תודה על קריאתכם
ואל תשכחו, לא לספר לחבריכם!
תודה, ושלום! |
