את עומדת ליד החלון, מביטה אל החצר.
בעינייך את שולה קומץ עלים,
ואחר מפזרת לרוח גרגירים של עלים קרועים.
ואז את נוגעת בסורגים.

קודם לכן החזקת בוילון,
משכת בו ביד ענוגה ומעודנת.
לאחר מכן העברת את ידך בעדינות לחלון,
והרחבת אותו לכדי לוע לויתן.

כעת את ניצבת שם, ליד החלון הפתוח לרווחה,
חשה באיברייך את הצרימה שלי,
את קול פכפוך הדמעות בגרוני הניחר.
קשה לך לעמוד, אבל את נאבקת ולא נופלת,
את לא רוצה להרפות שרירייך על כיסא,
ובתוך כך לחוש הקלה העוברת בגופך.
מילים שונות רצות בראשך, מתארות לך
את יופיו של הטבע אליו את מביטה.
ולאחר מכן, כאשר את מסתכלת לאחור, לכיווני,
את מוצאת אותי יושבת וכותבת לך שיר,
שיר אהבה לאדם שניצב ליד החלון.

שתינו חשות את הרז, שתינו יודעות עליו,
ועל כתפי שתינו משתקף האור הרך המכה תמיד בצווארך,
ועורך המתוח משתרע עלייך ובונה לך גוף,
גוף מלא חן ועומק.
גופך המלא טללים ורגבי אדמה נוגים.
ככל שאת ממשיכה, כן אני מבחינה בשלמותו של גופך,
ביופי הנצחי שטמון בכם.

לאחר זמן מה, אני שומעת אותך מדברת אליי.
קולך הומה כיונה, וצלילי קולך מקפצים במקצבים שונים.
כמו רקדנית לצלילי תוף, את צועדת לכיווני,
ובקולך הרך את ממלא את התיפופים הנשנים.

כל מילה היוצאת מפיך מלאה ביופי שלך,
כמו זהב אשר בפנימו אבני אוצר הטמונות
במעמקי האדמה שלך. ובראשי אני שומעת
אותך נסחפת ורוקדת למוזיקה המופלאה,
ועודך יפה מתמיד ושייכת לי יותר מאי פעם.

אך לאחר כמה רגעים את חוזרת לחלון,
שיערך מתגלגל על כתפייך ונפרם כחוטי האריגה בגלל הרוח.
ושוב, את מלאת חן, עומדת שם, שייכת לטבע הענוג ומתמזגת איתו.
אני לא יכולה לקנא בך, את יפה מדי. מושלמת מדי.
וכך אני קורסת תחת עומס יופייך, ולרגע קצר עוצמת את עיניי
שינוחו מהתגלמותך.
ואז את נעלמת לי.
אני רצה לכיוון החלון, למקום שבו עמדת,
מחפשת אחרייך. אני מסתכלת החוצה, דרך החלון,
ובעיניי שולה קומץ עלים.