חשבתי שאחרי שהוא יחזור, סוף סוף הכל יסתדר. הוא ידבר עם
אלינור. הוא יסביר לה בעדינות את המצב, שהוא לא התכוון לפגוע
בה, אבל שלפני שלושה שבועות, לפני שהוא יצא למשלחת הוא אהב
אותי, והתנשקנו. כבר דמיינתי איך שהוא מדבר איתה ואומר לה שהוא
מצטער, אבל זה לא נכון להיות איתה עכשיו. היא תבכה, ותרביץ לו,
ותגיד שהיא לא מאמינה שהוא עשה לה את זה. אחרי יומיים היא כבר
תתעלם ממנו בהתנשאות, ואני אצטרך לסבול מבטים והערות עוקצניות
ממנה ומכל החברות שלה. איך ששבוע אחרי זה, אחרי שהכל קצת יירגע
ויישכח, נצא ביחד לנשף פורים בבית ספר, מחופשים לסנדי ולדני
מגריז. כולם יברכו אותנו, וכל הערב נהיה ביחד. אלינור תמצא לה
איזה חתיך תורן אחר, ותהיה צמודה אליו ואלינו כל המסיבה, שאולי
תומר יקנא קצת. איך שהיא לא תבין שמה שיש לתומר אליי זה אחרת.
וגם אני לא אבין זאת.

ברביעי, יומיים אחרי שהוא חזר, הוא אמר לי שהיום בערב הוא בא
אליה, ושהוא ידבר איתה. לא הפסקתי לקפץ כל אחר הצהריים. אפילו
עזרתי לאמא עם הכלים ועם הכביסה. הרגשתי שמגיע לי! סוף סוף
משהו הולך לי טוב. בלימודים הייתי ממוצעת, בלהקה הייתי תמיד
מאחורה, ובצד. החבר היחידי שלי היה נאור, וזה היה בסוף ז'.
תומר היה כל כך... מתאים לי. נאה, אבל עדיין גברי. גברי, אבל
עדיין מתחשב. מתחשב, אבל יודע לעמוד על שלו. יודע לעמוד על
שלו, אבל לא עקשן וקטנוני. לא קטנוני, אבל שם לב לדברים
הקטנים. כל מה שרציתי והתאים לי.

התקלחתי ונכנסתי למיטה. השער שלי הרטיב את הכרית. כבר היה אחת
עשרה וארבעים דקות. קצת הוטרדתי שלא שמעתי מתומר אבל לא היה לי
אכפת. הייתי מאושרת מדי מכדי לדאוג.

בבית הספר הוא אמר לי שהוא רוצה להיות איתי בהפסקה. כל כך
שמחתי!!!
הסתובבנו בחצר בית הספר, צחקנו על כולם, וכשאף אחד לא שם לב,
באיזה פינה נסתרת גם התנשקנו.
שאלתי אותו מה עם אלינור, ואיך היא הגיבה. הוא אמר שהיא בכתה,
שהיא הרביצה לו, ושהיא לא מאמינה שהוא עשה לה את זה. אבל לא
אכפת לו. אכפת לו רק ממני.
הלכנו אחרי בית ספר למרכז, אכלנו פיצה וכשחזרתי הביתה כבר
הספקתי לקבל הודעה שהוא מתגעגע.

הכל היה כל כך מושלם (אפילו בנשף פורים התחפשנו לסנדי ולדני
מגריז), ולכן כשהוא סיפר לי שאלינור חושדת שהיא בהריון, זה
ניפץ לי את הלב. לא ידעתי בכלל שהם שכבו ("היינו יחד חצי שנה,
זה לא סתם").

בשישי לאחר מכן, כשהיא עברה את ההפלה, הוא היה איתה בבית
החולים. זה כאב לי. קינאתי בה. איך שהוא דאג לה. למרות שהוא
המשיך להגיד לי שהוא אוהב אותי.
כשלאלינור היה סיבוך עם ההפלה, הוא התקשר אליי בבכי ואמר שהוא
לא יודע מה לעשות. שהרופאים אומרים שיכול להיות שהיא לא תוכל
להיכנס להריון ושהוא מרגיש אחראי. הסברתי לו שאין לו מה לעשות,
אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שנתגבר על זה ביחד. והוא אמר שכמו
תמיד אני צודקת, ושנדבר.

למחרת בהלוויה הוא לא הסכים לעמוד לידי. הוא אמר שזה לא הולם
ויפה כלפי ההורים שלה. הם חושבים שהוא עוד שלה. היא לא העזה
לספר להם עד עכשיו. אז שתקתי.
לא ראיתי אותו שבעה ימים. לפעמים דיברנו בלילות, כי אני
התקשרתי. הוא בקושי יצא מהבית שלה. פעם אחת, כשבאתי עם חברות
שלי לנחם בשבעה, ראיתי שתומר היה בחדר שלה. בכה על המיטה שלה,
הריח את הבגד שלה. והתחלתי לבכות מבפנים. בכי שחונק את הגרון
עד שאפילו אנקת כאב לא מצליחה לחלץ את דרכה החוצה. שמרגישים
שכל האוויר בריאות נעמד דום ואינו נכנס ולא יוצא. לא בכי של
דמעות. אלא בכי של כאב. באותו יום, בכיתי את כל הכאב שלי
החוצה.

במכתב שהוא השאיר לי הוא כתב שהוא עדיין אוהב אותי, ותמיד
יאהב, אבל שהוא לא יכול להסתכל על עצמו במראה. הוא גם כתב שהוא
מקווה שאני לא אבזבז יותר מדי זמן להתאבל עליו, כי זה הדבר
האחרון שהוא היה רוצה. אבל עברו מאז חודשיים ולא יצאתי לאף
מסיבה, בקושי לחזרות של הלהקה הלכתי.
כל יום בדרך הביתה אני עדיין נעצרת מתחת לבניין שלו, ודמעה לא
רטובה של כאב יוצאת החוצה.