איך שנכנסתי לדירה עם הקניות ראיתי שערן עדיין לא זז ממקומו על
כורסת העור הבלויה, זאת שכבר מזמן התחננתי בפניו שיזרוק. כמעט
ויכולתי לראות את אדי הסרחון שנדפו מקרעיה, אבל הוא אדיש,
כהרגלו בהה בנקודות השחורות-לבנות שריצדו בטלוויזיה, אפילו לא
טרח להסב מבטו כשלגם מדי פעם מבקבוק הבירה. על הרצפה העירומה
לפניו ניצבו בשלשות מסודרות עשרות בקבוקי מכבי ריקים, כחיילים
המוכנים לתזוזה בכל רגע. רציתי לצעוק, 'די כבר ערן, תעזוב את
הבקבוקים ותעשה משהו עם החיים שלך' אבל שתקתי. כבר מזמן למדתי
שלדבר עם ערן זה כמו לדבר לקיר. כמה שניסיתי, הוא מעולם לא ענה
לי בחזרה. בכלל, לא הראה אף סימן לכך שהיה מעוניין או הרגיש
בנוכחותי.
כשעברתי לגור בבית של ערן, הרגשתי שחזרתי לביתו של סבי, גם שם
שקט היה לנוהג מבורך וכמו אז גם עכשיו למדתי לא להתווכח. במקום
זמזמתי לי בראש שירים שאהבתי לשמוע.
את ימיי העברתי בניקיונות אבל בעיקר בבישול שהתבזבז על קיבה
סרבנית כשלו. הקירות בדירה רחבת הידיים היו חפים מתמונות. לא
מצאתי אפילו מדף אחד לשים עליו את חפציי. את בגדיי, עבורם
חסכתי את רוב כספי מעבודות זמניות בצמתי הכבישים, נאלצתי להניח
בארגז קרטון בחדרי הקטן. את התמונה של הורי שנפטרו כשהייתי בת
שבע, היא בשמלת כלה זולה למראה והוא בחליפת חתן פשוטה, הנחתי
ליד המזרון שהבאתי איתי כשהגעתי.
את המיטה, שהשגתי ממש בזול, נאלצתי לזרוק. ערן לא נתן לי
להכניס אותה לדירה. השכנה שגרה ממול סיפרה לי שהדבר הראשון
שערן עשה כשחזר מבית החולים, היה לזרוק את כל הרהיטים החוצה.
גלגל אותם במורד המדרגות, העיף מהחלון, וכל שנותר היה מזרון
מחורר ומעופש בחדר השינה, הכורסא הישנה, הטלוויזיה ללא האנטנה
וערמות על גבי ערמות של ספרים וקלטות שנחו בפינת הסלון. בהתחלה
חשבתי שהוא השאיר אותם כדי שלא ישעמם לו בבית הריק להחריד, אך
כשעברו הימים ולא פתח ספר הבנתי שהסיבה ששרדו את הכאוס היא שלא
היה לו לב לזרוק אותם. לפעמים היה קם ממושבו, העביר את כף ידו
על העטיפות הקשות והרכות בחיבה כמלטף אותם. בעיניו כמיהה עזה,
אך לא היה מסוגל להביא עצמו לידי דפדוף, שלא לדבר על קריאה.
שבוע לאחר התייצבותי, כשחזרתי מטיול קצר בשכונה, נתקלתי בו
בחדר המדרגות בעודו דוחף את המקרר שקניתי במחיר מציאה החוצה.
זינקתי מולו, מגוננת בגופי על גוש המתכת המגושם, נלחמת בחורמה,
שוכחת לפחד מפני הטירוף עליו סיפר לי ד"ר שהרבני. "לא!",
הכרזתי, "המקרר לא הולך לשום מקום, תחזיר אותו למטבח". ערן לא
התייחס אליי, המשיך לדחוף את המקרר לאורך המסדרון, שתי ידיו
מונחות על צידי המקרר ואני כלואה, ניסיתי להתנגד, לדחוף בחזרה.
פניי התנגשו בחזה הרחב, ריח זיעה חריף נדף מבית שחיו, הכה
בנחיריי וחנק מלמולים קלושים של מחאה. ראשי הסתחרר, מסך שחור
נסגר על עיניי. כשפקחתי אותן בשנית, שכבתי על המזרון המעופש,
כרית למראשותיי, ושמיכה עטפה את גופי. הוא ישב לצידי, והבריש
את שיערי באצבעותיו. כשראה שהתעוררתי מיהר להתרחק, נעמד ליד
הדלת. ניחוח טרי של סבון התערב באוויר הדחוס בחדר, עינג את
נחיריי וגרם לי לחייך. לפחות הצלחתי לגרום לו להתקלח.
כששמעתי על המשרה התלהבתי. רק להכין אוכל ולנקות, לא נשמע
מסובך מידי, המשכורת הנחמדה, ומגורי החינם רק הקלו על ההחלטה.
לא שאלתי את עצמי איך לקחו נערה כמוני, שאין לה לא את הניסיון,
ולא את ההשכלה, לטפל באדם עם הפרעות נפשיות. גם לא ניסיתי
לפענח את פשר המבט המיואש שזרק אליי הד"ר כשיצאתי מקפצת מהחדר.
בדיעבד גיליתי שלערן היו מספר מטפלות, כולן ברחו אחרי שבוע.
אין לי מושג למה דווקא אני הצלחתי לשרוד זמן כה רב. ובעצם,
לחיות עם ערן לא היה נורא כל כך. רוב הזמן הוא חי בבועה שלו,
מעולם לא הטריח, או הציק. כמעט ולא פנה אליי וגם כשהיה צריך
משהו מהשוק, היה משאיר לי פתק על הדלת. מאז המאבק על המקרר
הגענו למין הבנה 'אתה אל תפריע לי, ואני לא אפריע לך', וכך היה
תקופה ארוכה.
ביחד איתו למדתי ליהנות מהשקט, לפעמים היינו משחקים שחמט,
ולפעמים הוא גם היה נותן לי לנצח. הוא נהנה לראות אותי מנקה,
הייתי מנסה להצחיק אותו בתנועות מטופשות, מחליקה במכוון, או
נתקלת בקירות המתקלפים. הצחיק אותו להצביע על לכלוך שפספסתי,
מתנהג כמו בוס או מפקד אכזר במיוחד, ואני הייתי מתעצבנת
בכאילו. הייתי מספרת על אירועים משונים בחיי, רק את הקטעים
המצחיקים, והוא הקשיב לכל מילה, וצחק ברגעים הנכונים. חיינו את
השגרה בלי להרגיש בה.

התחלתי לסדר את הקניות, מיהרתי להכניס קודם את הבשר הטרי
למקפיא ואת הגבינות למגירה שלהן. מילאתי את המקרר ואת ארונות
המזווה בכל טוב. במזון לא חסכתי. עדיין זכרתי לילות שלמים בהם
נשלחתי למיטה ללא ארוחת ערב, ואיך הארונות במטבח באורח קבע
ננעלו ורק לסבי היה מפתח.
חשתי בתנועה בסלון, מייד התחבאתי מאחורי הקיר והצצתי, ראיתי
אותו ניגש אל פינת החדר היישר אל הקלטות. הוא הרים קסטה אחת,
קרא את הכתוב עליה באותיות הקטנות, ועצם עיניו, זווית של חיוך
בשפתיו, יכולתי להישבע שבראשו התנגנה המוזיקה.
יומיים אחרי זה הפתעתי אותו עם טייפ דאבל קאסט יד שנייה. הוא
ישב על הכורסא שלו, עישן בשרשרת כרגיל, שתה 'מכבי' ישר מפיית
הבקבוק. אני סחטתי את הסמרטוט, והתכוננתי לעבור בפעם הרביעית
באותו השבוע על חדרי הבית עם שמפו לרצפות וקצת אקונומיקה.
כשהדלקתי רדיו הוא לא הראה התנגדות, להיפך. חיוך רחב הופיע על
פניו. ראשו נד מעט לפי הקצב שהתנגן, ואני ניגבתי את התריסים,
שמחה על עוד הישג שקצרתי. גירשתי את השקט מהבית. "השעה שלוש,
והרי החדשות מפי מרדכי בן שושן", הכריז הקריין. "ארבעה חיילים
נהרגו היום בבוקר בהיתקלות עם מחבלים בלבנון, הודעה נמסרה
למשפחות. ראש הממשלה ביבי נתנ...", קול נפץ החריד אותי
משלוותי, ואני קפצתי בבהלה. עוד רגע והסולם היה מתמוטט תחתיי,
הדלי נפל מבעד לחלון המרפסת לאורך שש קומות עד שהתנגש בגג של
מכונית חונה. החלונות התרסקו מהעוצמה והאזעקה החלה להרעיש
גוררת אזעקות אחרות להתפרץ בזעם. תפסתי בתריס בחזקה, ייצבתי את
עצמי על הסולם, והסתובבתי לאחור. "ערן!", ניסיתי להישמע מבעד
לרעש שהדהד באוזניי, "תעזוב את הטייפ!", צרחתי. מיהרתי לרדת
מהסולם, לנסות לעצור בעדו מלהמשיך להטיח את המערכת בקיר ולגרום
נזק נוסף, אך לא הספקתי. המכשיר חלף על פניי, אל מחוץ לחלון,
ישר על גג המכונית המסכנה. קללות עסיסיות נזרקו ברחוב. איומי
סרק וגם כמה כאלה שנשמעו אמיתיים הופרחו לאוויר. זה לא הטריד
אותי במיוחד, לעומת זאת המראה של ערן, שכוב על הצד, ידיו מכסות
על פניו, מסתירות את שפתיו הממלמלות שברי משפטים לא ברורים,
זעזע אותי. גפיו רעדו ללא הפסק, זעקותיו, צרחות אימה מצמררות,
פרצו מגרונו, והדהדו בחלל הריק של החדר. מופתעת מהשינוי החד
שהתרחש בן רגע, הבטתי בו דקה ארוכה, תקועה בתחושת חוסר אונים
מתסכלת, המחשבות כמו נבלמו במוחי. חשבתי להתקשר אל הד"ר אבל אז
עלתה תמונה במוחי, ערן כפות בכותונת משוגעים, מסומם מתרופות,
בוהה בנקודה לא ברורה בתקרה, מאחורי האישונים השחורים אין
חיים, אין קמט חיוך, אין ערן. כך ראיתי אותו לראשונה מבעד
לחלון המסורג של החדר המבודד בבית החולים. הוא כל כך השתנה
מאז, ידעתי, הם ידרדרו אותו חזרה למצב קטטוני. חוץ מזה שבטח
הייתי  צריכה להתוודות שהפסקתי לתת לערן כדורים כבר לפני חצי
שנה, כשגיליתי שהוא ממילא שופך אותם לכיור. אין מצב, חשבתי,
אני חייבת להתמודד. ערן שכב מקופל בתנוחה עוברית, ניערתי אותו.
הוא לא התייחס אליי. קראתי בשמו, הוא לא הגיב. ניסיתי לשפוך
מים על פניו, לסטור על לחיו, אך הוא התכנס בעולם משלו. עיניי
התרוצצו על פני החדר בייאוש. התיישבתי לידו בעייפות, מלאת חשש,
ותסכול. ליטפתי את ראשו, "אני לא אתן להם לקחת אותך", לחשתי
ברוך, שוב ושוב. החל להחשיך, השמש נטשה עמדתה וחצי סהר מיהר
לתפוס את מקומו בפינת האטמוספרה.  ערן נע מעט תחת ידי, תחילה
בדחייה, אחר קרב אליי, לפתע גופו השתוקק למגע. נשכבתי לצידו,
עטפתי אותו בזרועותיי, והצמדתי אותו אליי. "אני אשמור עליך,
עכשיו הכול יהיה בסדר", ניסיתי לשכנע, לא יודעת אם אותו או את
עצמי.  
התעוררתי, לא יודעת כמה זמן עבר, אך רק אני נותרתי לשכב על
הרצפה. אור חזק ובהיר, מבהיק בלובנו, חדר מבעד לחלון המרפסת
ודקירות יראה מחודדות החלו לטפס במעלה שיפולי בטני, ננעצו,
הקשו עלי את הנשימה. חשתי איך הקירות זעו בחוסר מנוחה ממקומם,
כמו עצים בשלכת, השירו את צבע השמנת שהתקלף מעליהם. רצפת השיש
רעדה תחת רגליי כופה עליי לקום וללכת. "ערן...", קראתי,
"ערן!", הטון התחזק ככל שהחשש גבר. כשהתקרבתי אל המסדרון שמעתי
זרם מים שוצף כמפל מכיוון המקלחת. הפרחים שצוירו על טפט שהודבק
לקירות במסדרון לבלבו, ראשם, עטור עלי כותרת כחולים, נד מצד
לצד, והם חייכו אליי באכזריות, טיפות דם חמקו מבעד לשיניהם
המחודדות, כשלחשו בקולם מרושת הקוצים "הטרפנו אותו והנה עכשיו
גם אותך יאשפזו". לפתע, עלי הכותרת נשרפו, וכל פרח צימח שערות
שיבה במקומם. אלפי הגבעולים הירוקים החזיקו בקצותיהם את פניו
המוקטנות של סבי, עיניו המלוכסנות מעט אותם הוריש לי, עקבו
אחרי תנועותיי והוא צחק בפראות, כמו שצוחקים האנשים הרעים
בסרטים ישנים בטלוויזיה. אלפי פניו לאורך הקיר החרידו את שלוות
נפשי, עד שהכיתי בכף יד פתוחה, הפנים נעלמו ועל הגבעולים שבו
הפרחים, כחולים ותמימים.
עמדתי מול חדר המקלחת, "ערן", קראתי, "תענה לי", יודעת שזה חסר
סיכוי. שנה לא דיבר אליי, לא פלט מילה מפיו. נקשתי על הדלת. לא
הייתה תשובה. רטיבות בכפות רגליי הרעידה אותי, מים חדרו מבעד
לדלת והחלו לנוע לאיטם לכיוון הסלון. נקשתי שוב, הפעם בפראות,
קיוויתי שישרוק, יכחכח בגרונו, יקיש על החרסינה, כל דבר, העיקר
שאדע שלא עשה שטויות. "נטייה אובדנית", ציטטתי בראשי את צמד
המילים מהם בחרתי להתעלם למרות התראותיו החוזרות ונשנות של
הד"ר.  
לא יכולתי יותר, כשעצביי מרוטים, פתחתי את הדלת, גיששתי
באפילה, כשלתי למצוא את מתג האור המקולל. "ערן?", הבטתי
באמבטיה, קרני האור המעטות שהגיעו מהסלון לא סייעו לי במאום.
מיששתי את האמבטיה, פעימות ליבי החרישו בעוצמתן את זרימת המים
האדירה. היא היתה ריקה לגמרי. התקדמתי לעבר הדוש, הזזתי מעט את
הוילון, עיניי דואבות מהמאמץ לקלוט תנועה בחשכה. "ערן...?",
קולי נדם. זיהיתי משהו. שלחתי את ידי מטה, ממששת כתף. יד נגעה
בידי. ערן, אנחת רווחה שנלכדה בחזי השתחררה. בחשכה הבחנתי רק
במתארי אבריו, ישב על רצפת המקלחת בתוך אגם מים שנקווה כי סתם
את חור הניקוז. איני יודעת כמה זמן עבר, באפילה נדמה כי הזמן
עמד מלכת. עמדתי לצידו, כף ידו נחה בפשטות על ידי, לא זעה.
יכולתי לחוש את הלמות ליבו והוא בוודאי הרגיש בשלי. יכולתי
לחוש בנשימותיו, כיצד ריאותיו מתנפחות ומתרוקנות מאויר, יחד עם
ריאותיי. תחושת אחדות פשטה בי, בפעם הראשונה הבנתי את משמעות
הפתגם "והיינו לאדם אחד".  "אמור לי ללכת", התחננתי, לא מסוגלת
להתיק מממשיותו את עיניי. רטט מבחיל במתיקותו הזדחל אל בטני,
כזה שלא הרגשתי כבר שנה. הוא לא ענה. גופו מעט גרום, כתפיו
שפופות, על גבו ניתך בחוזקה זרם המים, ראשו מורכן. תלתליו,
צהובים לחים וסבוכים, הסתירו את פניו. עצב חמצמץ ורחמים נוצקו
אל תוכי והתערבלו בתמיסה אחידה. חשתי בלחיו נדחקת לעברי, תרה
אחר חום גופי, ביקשה נחמה.  יבבותיו הרטיטו את בשר ירכי ואני
נשענתי על החרסינה, קפואה למגע. שעה ארוכה הקשבתי לו, כיצד
התייפח ממעמקי נפשו, בבכיו פרט על מיתרי ליבי, התיר סוגרים שיד
אכזרית ריתכה בפלדה.לפתע חלושה ונטולת כוחות קרסתי, והוא נע
במהירות, בידו אסף אותי אל חיקו, מרטיב את פניי בזרם המים, או
בדמעותיו ואולי בכלל היו אלה דמעותיי, לא עצרתי לבדוק.
התיישבתי על אגנו שוקעת בבריכת המים עד למעל שוקיי, שפתיי נשקו
לשקע צווארו, ידיי על החזה הרחב, רצות על פלומת השיער הרטובה,
חורשות שרירים ובשר. זו רק אני, הבנתי לפתע. הוא לא נע תחתיי,
לא חוקר, לא נוגע. עצרתי, מילאתי ריאותיי אוויר, הייתי חייבת
לספוג חמצן, ניסיתי לגנוב רגע שפוי  אך לא יכולתי לחשוב
בהיגיון. קירבתי פניי אל פניו, שפתיי כמעט חשות בטעם שפתיו,
והוא בוודאי חש בהבל פי הנרגש, אך  אינו נרתע ואינו קרב.
העלבון צרב ככוויה "אם אינך רוצה בי, אלך", לחשתי ורעדה בקולי.
הוא דבק בשתיקתו הצורמת. "ענה לי", צעקתי, קצתי בשתיקה, סלדתי
מהפסיביות הנרפית שלו, או שייקח אותי או שיסלק אותי מעליו, אבל
בשם האלוהים שיעשה כבר משהו. באגרופיי הכיתי בו חזק ככל
שיכולתי, והוא לא עצר בעדי, נתן לי להכאיב. המים לפתע כבר לא
להטו על עורי, בשנייה קפאו, ציננו את זעמי. לרגע קט הנחתי את
ראשי על צלעותיו, מנסה נואשות להיזכר שאכן פועם לב מתחת למעטה
הקשה, כמעט מנוכר, של סלע מוצק. בקושי רב התרוממתי, אחזתי בכל
בליטה בקיר כדי לייצב את ברכיי. את הווילון הזזתי מדרכי, בלב
כבד התרחקתי והותרתי אותו לבדו. נטלתי מגבת, וגררתי את רגליי
היחפות, נשענתי על הקיר כמסוממת, כל הדרך לחדרי, לא מעזה להביט
בפרחים על הטפט המרופט. קילפתי במאמץ את החולצה שדבקה לעורי,
בחוסר סבלנות קרעתי את השנץ בחצאית וניתקתי אותה ממותניי.
ניצבתי מול המראה והבטתי בגופי. עור חלבי, בחנתי, כל כך חיוור
עד שנדמה שמכסה אותו פודרה לבנה. הישבן קצת גדול, חשבתי, אבל
מוצק, הציצי קטן מדי, אבל עדיין עומד זקוף וגאה. סימני מתיחה
מטושטשים הופיעו מתחת לעצם האגן מתקופת דיאטות ה"כאסח" שנהגתי
לעשות, וקצת יותר נמוך, על צידי הירך החלו להפציע גבשושיות
מחוספסות, צלוליטיס. הבטן התחתונה התעגלה מעט, והעליונה רפויה.
ניסיתי בכל מאודי להתעלם מהסימנים, אבל לא יכולתי, בכל שלטו
הצלקות, ארוכות וקצרות, עיגולים גסים, בקוטר קצה של סיגריה,
זעקו מכל עבר. תחושת מיאוס עלתה כקיא בגרוני, הבטתי כיצד פניי
התעוותו בגועל במראה, ולידן השתקפו פניו של ערן. "לך!", צרחתי
בחרדה זועמת, ומיהרתי להתעטף במגבת, לכסות את הבושה. מעולם לא
זכה גופי לחוש קרן אור חמימה, תמיד חצצתי ביניהם במעטה בד,
דאגתי לכסות כל טפח בגופי בכל שעות היממה. והנה הוא הביט
בגופי, כבעל המביט באשתו.
הוא לא הלך. עדיין עמד שם, על מותניו כרוכה מגבת בה אחז בשתי
ידיו. לרגע היסס, ואז צעד קדימה. מבטו נע מעלה ומטה, בחן את
הגב השפוף שהופנה אליו, ואת פניי שהשתקפו מהמראה.
"תלך, תעזוב אותי בשקט", דרשתי מבלי להביט בפניו, כשהוא צעד
לקראתי שוב, נבחתי "או שאתה הולך או שאני הולכת, תחליט
עכשיו!", אבל דבריי לא עצרו בעדו מלהמשיך להתקדם עד שניצב
מולי. גבוה ממני בראש הביט בי מלמעלה, העזתי להרים את פניי
לפגוש בעיניו ומייד הסטתי מבטי בחרדה. עיני הפחם שלו שתמיד
נדמו בעיני חלולות, כמעט מזוגגות, ברקו לעברי, פניו קשות, ללא
צל של חיוך, ללא רמז חיבה, חשתי תחת המבט המתכתי כזרה. "אוקי,
איך ש... אתה רוצה", ניסיתי להישמע תקיפה אך קולי נשבר, חושף
את הבהלה שנטמעה בקרבי.
חמקתי לפינת החדר, נזהרת ממגע מערער של גופו, התחלתי להעביר את
בגדיי המקופלים מהארגז למזוודה מקושטת עובש שנתנה לי במתנה
סבתי ביום הולדתי השישה עשר, היום בו שלחה אותי מהבית.  
כל בגד שהנחתי במזוודה הוא החזיר אל הארגז, דבק בשתיקתו
המרגיזה. "די כבר!", שאגתי, וסילקתי את ידו מבגדיי, אך הוא לא
התרגש וכשסיים הוציא את המזוודה מהחדר וחזר אליי, הבעתו הנחושה
לא השתנתה. הוא לא עצר, גם כשהיה קרוב אליי, חסם את דרכי
המילוט בגופו וזרועותיו, אילץ אותי לצעוד עוד ועוד לאחור, עד
שעקבי נתקל במזרון, ונפלתי לאחור. "ערן, מספיק עם זה, תן לי
ללכת", ביקשתי, בעודו גוהר מעליי, הפחד שיתק את עצמותיי,
השרירים לא נכנעו לרצונותיי, ננעלו בעקשנות, מקבעים אותי
תחתיו. כשפניו סמוכות לשלי, נשק לשפתיי, נשיקה קשה ותובענית.
מגע שפתיו המחוספס על עורי החשוף עורר אותי מהשיתוק, התחלתי
להיאבק והוא חיבק אותי עד שנרגעתי. במשיכה אחת הסיר את המגבת
והעיף אותה אל הרצפה. כפות ידיו המשורגות ורידים כחולים שבלטו
על רקע עורו הבהיר, ידי פסנתרן, עברו על כתפיי, עדינות, רכות,
מנוגדות לחלוטין למבטו היוקד. אצבעותיו הארוכות עקבו בקפידה
אחר כל צלקת, נגעו בכל מכה יבשה, בכל פצע שהזמן גולל עליו גלד,
עד שהגיעו אל אמצע חזי. שם השתהו על כוויה סימטרית, עיגול
מדויק, שהציגה עצמה בחוצפתה כפטמה שלישית חסרת שד. אצבעו ליטפה
במעגלים פעם ופעמיים. אזי שלח ידו אל פניי, כבר אינו מהסס, מחה
דמעות שזלגו לאיטן על לחיי, נשק לעפעפיי, לריסים, למשולשי
הגבות. הוא נע מעל גופי, נשק לכוויות בין אצבעות רגליי, אלה
שניתנו על כל פעם שלא הבאתי מספיק מהר את שסבי רצה. נשק לצלקות
הבולטות על ירכיי, שנוצרו ע"י המקל הדק של סבי, בגלל החצאיות
הקצרות מדי שלבשתי וכשעבר על כולן הפך אותי על בטני, מלטף
צלקות ארוכות בשפתיו, אלה שנוצרו כשסבי חינך אותי לשכב בשקט
כשהוא חודר אליי מאחור. הוא ריפא כל פצע וכל צלקת כמו נמחתה
מעל ומתחת מעטה הבשר. הוא ינק את כאבי אל תוכו, נחשול קתרזיס
שצף את חלל פנימיותי.
יבבות עצורות הצליחו לחמוק מגרוני, הוא פסק מלנשק עוד וחיבק
אותי בחוזקה. שפתיו נצמדו לאוזני והוא לחש בשקט בשקט, כמו לא
רצה שהקירות ישמעו, "את מושלמת". קולו היה עבה מדי, מחוספס
משהו, אף מעט מעוות, אולי בגלל שאינו מורגל בדיבור. עצמתי את
עיניי ונשמתי עמוק. ניתחתי את שתי המילים עד חורמה, חיפשתי
לשמוע טון מזויף, או משמעות נסתרת בקולו, לשווא. חיכיתי לשמוע
מילים אלה מגבר, וכשהיום הגיע לא ידעתי מה לומר. הסתובבתי
אליו, נשקתי לשפתיו. נשכבתי על גבי בפישוק רחב, והצמדתי אותו
אל מרכז גופי, הוא חדר אליי בכוח מתון, עמוק ונסוג. אגלי זיעה
שקופה נטפו ממצחו, מחיתי אותם באצבעותיי המיובלות.
רטיבות הלכה ופשטה בגופי, לא רטיבות נעימה, כזאת שמלחלחת את
פנים ירכיי, אלא רטיבות קרה מציקה. זעתי בחוסר מנוחה, ניסיתי
להתרומם וערן החל לדהות לנגד עיניי. צבע עורו הפך שקוף, יכולתי
כבר לראות דרכו את הטיח המתפורר על הקיר שמאחוריו. ניסיתי
לאחוז בו אך ידו הלחה חמקה כצל מבין אצבעותיי. "לא!", זעקתי,
מאוחר מדי, הוא נעלם. עצמתי את עיניי, זו הזיה מהחום? חלום
בהקיץ? הרטיבות המשיכה, חרטה כשריטת חתול בבשרי, פקחתי אותן
שוב, מצמצתי, התרוממתי מהרצפה והבטתי סביבי בחשכת הלילה, שוב
הייתי בסלון לבדי. נענעתי בראשי, חשתי מבולבלת, מים נטפו
משיערי, התפזרו לכל עבר. טיפה אחת תפסה את עיני, נשרה ונבלעה
בין אחיותיה, יוצרת אדוות, טבעות שהתהוו ונעלמו. היה זה חלום
או מציאות, לא ידעתי להבחין. איבדתי תחושת זמן ומרחב, נותרתי
עם תחושת דה-ז'ה-וו נוראה שהכבידה עליי ככל שהתקרבתי מטושטשת
אל המקלחת. לא הייתי צריכה לשמוע את מפל המים הזורמים כדי לדעת
לחפש אותו שם. דשדשתי במים, הצינה אחזה בבגדיי הרטובים.
הרגליים סירבו לקחת אותי פנימה. עמדתי על הסף, מול דלת סגורה,
המוח צווה אך הרגליים לא צייתו. תחושת חמימות לא טבעית נגעה
בבהונותיי. בפחד הנמכתי אט אט את מבטי, מים מהולים בצבע אדום
חלחלו בין אצבעות רגליי, משאירים עקבות על קרסולי. פתחתי את
הדלת, ניחוח חזק של ברזל לוהט הכה באפי, את הריח הזה הכרתי
היטב, ניחוחו של דם טרי. הזעזוע השפיע כזריקת מרץ, זינקתי אל
הטלפון, והזמנתי אמבולנס. חזרתי למקלחת עם סדין שהסרתי ממיטתי,
קרעתי רצועות בד ועטפתי את פרקי ידיו השסועות בשכבות עבות, כמו
שסבתי הייתה חובשת את פצעיי. עיניו היו פקוחות, מבטו נעוץ
בזריזות ידיי. סגרתי את הברז, וגררתי אותו מהמים. "כורסא", גנח
חלושות, "כורסא". הושבתי אותו בכוח שלא ידעתי שקיים בי על
הכורסא שלו וכיסיתי אותו בשמיכה. אודם הפציע, בולט על גבי לובן
התחבושות המאולתרות. ישבתי  על המשענת לצידו ואחזתי חזק בפרקי
ידיו, ניסיתי לעצור את זרימת הדם. ערן הניח את ראשו על כתפי,
יכולתי להישבע ששמעתי אותו לוחש "את באמת מושלמת", רגע לפני
שנעצמו עיניו.

שנה עברה מאז אותו יום הזוי. השיחות הארוכות שניהלתי עם ד"ר
שהרבני לאחר אותו יום נורא סייעו לי להתמודד. בשיחות אלו
גיליתי את תמצית חייו של ערן. אביו ואחיו הבכור נפטרו במלחמות
ישראל השונות, אימו התחננה בפניו שלא יתגייס לקרבי, איימה
שתתאבד לפני שתבכה על קברו של הגבר היחיד שנותר לה. כשערן חזר
לראשונה במדי הזית מהטירונות מצא אותה ישנה על כורסת העור
הבלויה, קופסת כדורי השינה שלה הושלכה אל רצפת השיש, ריקה
מתוכנה. על הכורסא הזאת אמו נשמה אוויר בפעם האחרונה ועליה
החזירה נשמתה לבורא. כשערן מצא את גופתה, היא כבר הייתה במצב
של ריקבון מתקדם. רגשות אשם עזים הטריפו אותו, הוא לא הצליח
להתמודד.

לעזאזל, אני ממהרת לטרוק את הדלת אחריי, ידיי עמוסות בשקיות
מהשוק, מספיק עם הזכרונות. יש עוד לשטוף כלים ואת הרצפה
המלוכלכת שמים לא נגעו בה כבר שבועיים. לנקות את האבק שהצטבר
על המדפים החדשים ועל כריכות הספרים שהנחתי על הכוננית החדשה.
יש להציע את המיטות ולהכין אוכל, אני נזכרת, עוד מעט תיכנס
השבת ואני לא הספקתי כלום. מוזיקה מתנגנת ברחבי הדירה מושכת
אותי להניח את השקיות מידיי ולהיכנס לסלון, שלהפתעתי מצוחצח
למשעי. ניחוח חזק של ניקיון מכה באפי וערן מחייך אליי באושר
מתוק, מכנסיו הלבנים מקופלים עד לברכיו, סוחט את הסמרטוט ביד
בטוחה, שולח לעברי נשיקה באוויר וממשיך לשיר עם הרדיו.