New Stage - Go To Main Page

שיר יובל
/
שומר הראש

מצעד צבאי יוצא מראש ההר הצופה על העיר מצפה. הרחק מכאן
ממתינות נערות. למרות המרחק הגדול שמכאן לכיכר העיר אני מצליח
לצפות בחבורת הנערות המסתופפות שם וברחובות הסמוכים, עומדות
ומצפות. החיילים הצועדים לצדי מנסים לצפות לעבר הכיכר אך המרחק
גדול והם עדיין אינם מבחינים בנערות. לחיילים הצועדים לצדי
עדיין לא ידוע כי בכיכר העיר המקושטת בפרחים עומדות נערות
לבושות במיטב מחלצותיהן, מצפות לקבל את פנינו בתופים ובמחולות,
נכונות לקבל את פני הגיבורים השבים משדות קרב בתרועות צהלה.
אנו פוסעים ומזמרים בכיוון העיר מצפה, פוסעים עם שירה שכמו
הופכת לשאגות קרב לעבר הכיכר שאל מול ארמונו של הקצין יפתח.
בינתיים המרחק גדול. רק אנוכי מסוגל לצפות במצטופפות בסך,
בממתינות לפקודה לצאת במחולות, כי עיניי מטיבות לראות. בין
החיילים רק אני נחונתי ברוחק ראות. יפתח הבחין בכושרי לצפות
למרחקים ימים אחדים לאחר שצרף אותי לצבא האנשים הריקים ומנני
ל"צופה" הצבאי.
"האנשים הריקים - אנשים חסרי כל". כך כינונו אנשי גלעד כאשר
התלקטנו מסביב ליפתח ועמו נמלטנו חפויי ראש ממקומותינו לשדמות
ארץ-טוב שבהרי ארם. כל נמלט ונסיבותיו לבריחה. שם חיינו כחבורת
הוללים, נודדים ממקום למקום כשעל גבינו כל רכושנו ואוהלינו,
פושטים על חוות של עשירים, גוזלים מזון לצרכי מחייתנו ומן השלל
אף חילקנו לנצרכים, ובתפילותינו קוראים לאלוהי ישראל שיחזירנו
מגלותנו אל נחלות אבותינו שבארץ גלעד.
הייתי נער כשהצטרפתי לאבי ונמלטנו מארץ גלעד וחברנו לחבורת
האנשים הריקים. בטרם נמלטנו, נקשרנו למעמד בעלי המלאכה כי אבי
היה סנדלר. הוא המשיך לעבוד במקצועו בארץ טוב, דאג להנעיל את
כל בני החבורה, וכך נמשך מעמדנו להיות נחות בהשוואה למעמדם של
בניהם של בעלי חוות שמסיבות שונות הצטרפו ליפתח ובחבורת
"האנשים הריקים" נחשבו לאצילים.
בחבורה נמצאו נערים נוספים בני גילי ואולם אני לא התרועעתי
עמהם. את רוב שעות היום הייתי מבלה במרחק צפייה מבת-יפתח,
שהייתה צעירה ממני רק במעט ירחים. בעודה נערה רכת ימים נהגה
לשוטט בהרי ארם לפעמים בודדה, לפעמים עם מורה באה-בשנים
ולפעמים עם רעותיה, שהיו כולן בנות אצילים. אותי מינה יפתח
להיות לשומר-ראשה ולכן עקבתי אחריה ממרחק צפייה. במסעותיהן שחו
בסיפורי נפלאות שפשטו בין אצילי העם על אלוהי ישראל בורא
העולם; על אבות האומה הישראלית - אברהם, שהאל פקד עליו ללכת
מארץ מולדתו ארם נהריים לארץ כנען, יצחק, שאביו עקד אותו על
המזבח ומלאך האלוהים פקד עליו לחדול, ויעקב, שבאהבתו לרחל עבד
למענה שבע ועוד שבע שנים; על גלות ישראל במצרים; על משה
שהוציאנו מעבדות לחרות, שהוליך אותנו במדבר ארבעים שנה, ושבהר
סיני נתן לנו את תורת האל ועל יהושע בן-נון שהכניסנו לארץ
ישראל, ארץ הבחירה, ושלשחרורה לחם בגויים רבים. ואני האזנתי
להן ולמדתי משיחותיהן. רחמיה של בת-יפתח נכמרו על בורותי והיא
לימדתני קרוא וכתוב, מה שכלל לא ידעתי עד לאותה עת ואף כיום
איני מיטיב לעשות.
"צבא האנשים הריקים", כך כינו הגלעדים את גדוד החיילים בו
שירתי (ש' צרויה; ר' פתוחה), בשובנו עם יפתח לארץ גלעד, שהייתה
שקועה בביצת דמים נוראה, להילחם בעמונים שהתכוונו לגרש את בני
גלעד מארצם ופרעו בהם פרעות. במלחמת טרור זו היכינו (ה' עם
חיריק; כ' דגושה עם חיריק) באויבינו מכות נמרצות והדפנו אותם
כי לא הימתנו להתקפותיהם אלא נקטנו בפעולות מנע. לחמנו מעטים
נגד רבים. לרשותם היו פרשים וכרכרות קרב רתומות לסוסים,
וחייליהם חמושים בכידונים ובחניתות וחגורים באפודי מגן. לנו
היו רק קשתות, ענפי עצים ששמשו כחצים ואבני קלע. בזכות פעולות
המנע הצלחנו לגבור עליהם כמעט בכל קרב. יפתח בטח בכישוריי, ראה
בי לוחם מסור ואמיץ, סמך על נאמנותי, על כוחי ועל תושייתי ושלח
אותי עם שוליית-לוחם שהיה תחת פיקודי אל מעבר לקו האויב,
לריגול ולפעילות מנע. היינו אני ושוליית-הלוחם מסתובבים כשני
תימהונים בארץ עמון, בין חוות חקלאיות פורחות, מבלי לעורר כל
חשש. כאשר כלו מנות המזון בהן הצטיידנו בצאתנו אל מעבר לקו
והרעב הציק לנו, כהרגלנו מן הימים שחיינו בארץ-טוב, פשטנו אל
תוך בתיהם של חוואי עמון ובנותיהם לא חסכו מאתנו מזון. בעורמה
אף הצלחנו לשמוע מהן מתי והיכן יתכנסו הגברים-הלוחמים ויתארגנו
לקרב. כשצפיתי ממרחקים בהתכנסות אנשי צבא עמון, בהיחבא התקרבנו
לאותה קבוצה להטריד ולעורר מהומות בין חייליה. השתדלנו לחסל את
הסוסים והפרשים, לחבל בכרכרות הקרב ולהוציאן מכושר תפקוד, וכך
עיכבנו את פשיטותיהם לשטחי ישראל. לאחר שזרענו מבוכה,
שוליית-הלוחם קל הרגליים אץ אל יפתח להזהירו מפני חיילים מבני
עמון המתכוננים לקרב, ואני נשארתי בודד בין העמונים, ממשיך
לרגל ולהטריד, עד לשובו של שוליית-הלוחם קל הרגליים.
מצעד הניצחון של צבאנו. חיילינו הדורים במיטב המדים, שלל
שהופקע מצבא עמון. נקישות קצובות של נעליים כבדות. תרועת
חצוצרות. מצהלות מנצחים. מראש ההר הצופה אל עבר העיר מצפה
שבהרי גלעד אנו צועדים זקופי ראש אל הכיכר שבפתח ארמון שבנה
אבי אביו של יפתח, אל הכיכר שלפני ארמונו של ראש כל יושבי
גלעד, ארמון המתנשא לגובה רב על גבעה לצד בתי עיר נמוכים, בתים
שנחרכו באש העמונים ושגגותיהם ועצי גינותיהם נשרפו כמעט כליל
בלהבות האש. למרות חללינו שנעזבו בשדות הקרב, גברו השמחה על
העצבות והציפייה לעתיד טוב על החששות. אנו, חיילי צבא האנשים
הריקים צועדים ועתה אנו חולפים דרך שער העיר, נושקים במזוזה.
משער העיר מרבית החיילים צופים בנערות העומדות בכיכר, ביפות
התואר, ביפות המראה, והן לבושות בבגדים צבעוניים, עודות עדיי
זהב וכסף וראשיהן עטורים בזרי פרחים. הכל הכל משתעשע במחשבות
על הנערות אשר בכיכר בפתח הארמון. אנו, חייליו של יפתח שלחמנו
בבני עמון וגברנו עליהם למען שלמות הגלעד, נכספים לגמול על
סבלות המלחמה, משתוקקים לחטוף את בנות גלעד, למען תהיינה לנו
לנשים. עת רבה חיינו בין פגרים מעלי צחנה, רצים ומזיעים בשדות
קטל, מתגוששים גבר עם גבר, אויב עם אויב, מנותקים מניחוחי
תמרוקים וחולמים על נערות רכות ואוהבות. עתה, משהשתכרנו למראה
בנות גלעד, כגברים אנו נזקקים לכבוש את הכיכר שבפתח הארמון
ולקחת "שבי" את הנערות, האצילות - לבני האצילים שבינינו
והנחותות - לבני מעמדי.
דלת הארמון פתוחה לרווחה ובת-יפתח נצפית משקיפה מפנים הבית,
עומדת קוממיות בצוואר נטוי ובראש זקוף, עטופה בשמלה לבנה,
מעוטרת בפרחים, רוחה מורמת מעם והיא מצפה לשובו של אביה המנצח
משדות הקרב בראש מצעד הניצחון. כמה יפה הייתה בנעוריה
בארץ-טוב, לכששוטטה בהרי ארם ואני הייתי לה לשומר-ראש. עתה
משנתבגרה עוד יותר נאים תווי פניה. יפתה שבעתיים. עלמה-אישה על
סף בשלותה. למרות המרחק הגדול שבינה לביני אני צופה בכל פיסה
מגוף האישה הצעירה, משתוקק לגעת בה, להצמידה אל לבי לעדי-עד
ולא להתנתק. יפתח מפקדי, הב לי את יד בתך. רק היא תהיה לי
לאישה. לא תהיה לי כל אישה אחרת או פילגש על פניה. אהיה אב
לנכדיך.
יפתח, בנו של האציל גלעד הגלעדי, הוא בן אישה-זונה. באמתלה זו
אחיו, בני נשותיו החוקיות של גלעד, גרשוהו מנחלתו בארץ אבותיו
והוא ברח אל ארץ-טוב. כאשר נלחמו בני עמון בישראל, בצר להם,
הלכו זקני גלעד לארץ-טוב וביקשו את יפתח בן האצילים לשוב עמהם,
להיות לקצין ולראש לכל יושבי גלעד ולהילחם בבני עמון.
יפתח צועד בראש מצעד הניצחון. עיניו כהו במקצת, אינן כפי שהיו
בימי עלומיו, אינן כעיני פקודיו הצעירים, לוחמי צבא האנשים
הריקים. במרחק מן הארמון בו אנו צועדים עכשיו הוא אינו רואה את
בתו. אל תצאי לקראתו מדלת הארמון, היפה בבנות תבל. הסתתרי
בפנים הבית, נערתי. אביך נדר את הנדר הבא לאדוניי: "אם נתון
תיתן את בני עמון בידי, והיה היוצא, אשר יצא מדלתי ביתי
לקראתי, בשובי בשלום מבני עמון, והיה לאדוניי, והעליתיהו
עולה". עלינו על בני עמון להילחם בם ואלוהים נתן אותם בידינו
והיכינו אותם מכה גדולה מאוד ובני עמון נכנעו מפנינו. אל תצאי
לקראתנו בתופים ובמחולות, בת-יפתח. הסתגרי בחדרייך. שלחי את
אחת מחברותייך והיא תצא לקראתנו בתופים ובמחולות. עדיין לא
ביקשתי את ידך מאביך ואינני יודע אם יאות לתתה לי. אף כי בור
ועם-הארץ אנוכי, אני מאמין שיאמצני לחיק משפחתו. תמיד העריך את
כישוריי האנושיים והצבאיים, ראה בי לוחם מסור, אמיץ ונאמן
שצניעות וגאווה יש בו גם יחד וסמך על כוחי ועל תושייתי.
אנו צועדים ליד ארמון מגורייך. אני צועק בקול רם "הסתתרי!
הסתתרי! אין זה יאה כי אביך יצפה בך יוצאת לקראתו במחול מן
המקום שבו את עומדת!" החיילים הצועדים לידי מסתכלים בי כאילו
נטרפה עליי דעתי אך הרעש גדול וקולי לא נשמע לאוזנייך. אני
מסתכל בפניו של יפתח. על הפנים הללו מבע של גאווה ושמחה על
הניצחון הגדול על בני עמון - ולפתע, משתנה מראה הפנים. עננה
שחורה על פני הקצין המנצח מביעה כישלון וחרפה. הקצין גדול הגוף
עומד וקורע את בגדיו. אני שב ומסתכל אל הארמון ורואה בכיכר את
בתו, שלפני רגע קט יצאה מדלת הבית בתופים ובמחולות.
"מה לך אבי?" קולה של בת-יפתח מצטלצל בעודה מחוללת.
"אהה בתי! הכרע הכריעתני, ואת היית בעוכריי. אהה בתי היחידה.
אין לי מלבדך בן או בת. ואנוכי פציתי פי אל אדוניי ולא אוכל
לשוב". קולו של הקצין כה נשתנה מן הקול שהיטבתי להכיר. בקולו
הרועם פיקד יפתח על כל אנשי צבא האנשים הריקים, ועתה אין-אונים
של ייאוש בקולו, מהסס, מבקש רחמים. המפקד שעוד לפני רגעים
אחדים שלט בקולו על ארץ גלעד ועל ארץ עמון, ברגע כמו הופך לעבד
נושא כלים.
הנסיכה חדלה מן המחול. היא מתקרבת לעברנו, נצמדת אל אביה הזועק
מבכי, קושרת את בגדיו הקרועים ואני שומע אותה אומרת לו "אבי,
פצית את פיך אל אדוניי, עשה לי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך
אדוניי נקמות מאויביך, מבני עמון."
מצעד הניצחון בבת אחת נבלם. קדרות ודממה נופלות על כל העיר
מצפה. תרועת החצוצרות ומצהלות בני העם נדמו, חרבות אצילי גלעד
חדלו לשקשק, יללת המקוננות על חללי המלחמה לא נשמעה, וציפורי
שמיים חדלו לצפצף וחדלו לפרוש כנף תחת שמי העיר. הבחורים אמיצי
הלב שהכניעו את בני עמון חדלו להקיש בנעליהם הכבדות, כולם
נעצרים, עומדים דום כזקיפים, אבלים. כל אחד מגיבורי החייל
מהרהר בלבו כיצד יוכל להסב את הדברים כך שהעלאת בת-יפתח על
המזבח לא תקום ולא תהיה, כיצד יוכל לרכך את הקצין הקשוח לבל
ימלא את החלטתו, כיצד יוכל למנוע את מות הנסיכה. אסור לוותר,
אסור לגדוע את חיי העלמה בשנים היפות ביותר שהחיים העניקו לה.
רחש. הימרודו? היתנקשו בחיי השופט? היחסלו את מפקדם? הבחורים
מתלחשים.
למגינת לבנו הנסיכה מצהירה דברים שאינם מתקבלים על דעתנו, דעת
בחורים למודי סכנות, שפעמים אין-ספור ראו את מלאך המוות רוכב
על כתפיהם. היא אומרת לאביה את המילים הבאות, מילים שלא אהבנו,
"יעשה לי הדבר הזה". ואחרי דקות אחדות, שכל אחת מהן נדמית
כעידן, הנסיכה מבקשת "הרפה (ה' פתוחה; ר' שוואית; פ' דגושה עם
צירה) ממני שניים חודשים, ואלכה וירדתי על ההרים, ואבכה על
בתוליי, אנוכי ורעותיי". ואביה משיב לה "לכי!"
רעדה חולפת בגופי. אני צופה בפניהם של עמיתיי הלוחמים שהיכו
בבני עמון מערוער ועד בואך מינית, עשרים עיר ועד אבל-כרמים,
מכה גדולה מאוד, ועיני אנשי הצבא זולגות דמעות, ועיני גיבורי
הקרבות אדומות מבכי וגרונותיהם חנוקים. הימלטו את העלמה?
בצאת חג השבועות, בנשוב רוחות שרב מן המזרח, בת-יפתח ורעותיה
משרכות דרכן על ההרים השוממים. שש נערות בנות אצילים מטפסות על
גבעות צחיחות ויורדות אל גיאיות ללקט עשבי מאכל ולמצוא מי
שתייה בנקיקי סלעים, לחקור דברי אל אכזר הצמא לקורבן אדם.
אלוהי ישראל שמע לתפילתי וזכיתי להימנות בין השומרים. בחורים
בודדים מצבא האנשים הריקים הושמו לשמירה. כל בחור לפי מעלותיו
יוצאות הדופן. בי בחר יפתח משום ראייתי הטובה. תפקידי היה
לצפות ממרחקים, לצפות בצעדי הנסיכה, ובעקבות כל צעד לצפות באם
סכנה אורבת לה, ובעת סכנה לשגר את השוליה, חייל-נער קל רגליים
הצמוד אליי, אל מחנה השומרים, להזעיקם.
בכל יום בשעת צהריים הולכת בת-יפתח לטבול את גופה במי מעיין
חבוי בין סלעים ומוסתר מעין רואה. רק אני עם ראייה טובה שהאל
העניק לי, ממרומי צוק מסוגל לצפות בה. למרות שהיא נמצאת עמוק
עמוק בתוך העמק ואנוכי מעלה מעלה בראש צוקים, אני משתוקק
להתבודד איתה ואני משלח את השוליה אל צל העצים, לנוח מלהט השמש
היוקדת. הוא נרדם במהרה ואני נשאר לבדי על ראש הצוק, צופה
בחשאי בבת-יפתח המשחררת את רעמות שערותיה השחורות ומסירה מעליה
את הבדים הכבדים, בד אחרי בד, ואט אט נחשפים חמוקי גופה. תחילה
נגלה לי צווארה המוארך והדק, והמראה נוסך בי שיכרון ואני מדמה
כי אני נמצא מאחוריה, מתקרב אליה, מסיט את שערה הסמיך והארוך
ושפתיי נצמדות אל עורפה. אחר כך היא מסתובבת לעברי ואני משקיע
את ראשי בין חזה מוסתר בבד רך וסנטר מעוגל, ולשוני מלקקת את
מעטה צווארה. אחר כך נגלים לי כתפיים צרות מתעמקות מלפנים
לאחור וגב מתרחב ברדתו בכיוון אגן הירכיים, וממרומי הצוקים אני
משלח את כפות ידיי לעסות גב מתוח צח עור, בשר זרועות חלק
ושזוף, נקי מכל רבב ומכל שומה, משווע ללטיפת יד של גבר אוהב.
ואני מתחנן בפניה, התפשטי לחלוטין נסיכה, הראיני צמד שדיים.
כמו נענית לבקשתי היא מסירה את כנף הבד שהסתיר את שדיה ועיניי
זועקות מחוריהן, שדי בוסר מעוצבים, שני שדיים תמימים שחלב
עדיין לא בא בם, ובמרומיהם שתי פטמות טהורות שזועקות לשפתי
תינוק. תינוק שלנו, נסיכתי. פרי אהבתך אליי ואהבתי אלייך.
בת-יפתח משילה את כל בגדיה וטובלת עצמה בבריכת המים. אחרי
ששהתה שם דקות ארוכות והשתכשכה במים הזכים, היא עולה מן המעיין
וטיפות מים נושרות משערה המפוזר וגולשות על פני גופה כמנסות
לגונן על מערומיה. ממרומי הצוק אני צופה בערוותה, ניקבה נסתרת
בין שערות שחורות. בפינה מוצלת היא שוכבת על גבה ופניה מופנים
אל על. היא מסתכלת אל מרומי הצוק. עיניה פקוחות. האם היא
מבחינה בי? אני משיל מעליי את כל מלבושיי, גופי עירום, נושא
עליו כמו חותמות של קרבות ושל הזמן ואני משקיע אותו בשתי
עיניה. האם צופה היא במערומיי? אני רואה את גופה מתנועע כמי
שלגמה נסך אוהבים, באלם רומז לגופי "בוא אליי!" על צוק הסלע
אני מניח את גופי העירום ובטני ומערומיי מתרפקים אל האבן הקשה.
רק ראשי מרחף בין שמיים לארץ, מן הצוק קדימה, ועיניי לא גורעות
צפייה מערוות הנסיכה. ואני נמלא חיות וטוהר וגבורה באהבתי.
נעשה קסם לגופי והאבן הקשה הופכת לבשר הנערה החם, וגופותינו
מתלכדים. אני רוצה לבחון את גופי אם חי אנוכי או מת, אם
במציאות אנוכי או בעולמות-אוב ואני דוקר את בשרי בענף עץ
במקומות רבים בגופי ומכאיב לעצמי. טיפות דם צצות על עורי. אני
חי. זוהי מציאות. ואף על פי שאני במרומי הצוק והיא עמוק עמוק
בתוך העמק, אני בועל את בת-יפתח ועמוק עמוק בתוך העמק גופה
מתפתל בהנאה. בשעת הקץ אני תפילה לאל שתהא זו תחילתה של דרך.
היא קמה לשטוף את גופה במי המעיין ובמרומי הצוק אני מנגב עצמי
ומתלבש במדי צבא בני עמון המהודרים, כדי למצוא חן בעיני
אהובתי, כדי להיות ראוי לאהבתה. וניחוח הבעילה נשאר עמדי כל
היום והלילה ומתחדש בשעת צהריים של היום הבא.
יום אחד בשעת צהריים חמה, כשהנסיכה שוכבת נינוחה בצל ליד
המעיין, רגועה מן השלווה האופפת את העמק ומבטה אל השמיים
השקטים והרחבים ללא גבול הפרושים מעליה ומעליי, ואנוכי תחת שמש
יוקדת שרוע על האבן במרומי הצוקים וחש בשפיכה הקרבה לפרוץ,
ראיתי נחש צפע ארסי זוחל עמוק עמוק בתוך העמק, בכיוון לנסיכה.
לא נותר זמן וידעתי כי אם ממרומים אצעק להזהירה מפני הנחש
המתקרב, היא לא תשמע. נחפזתי לקום ולכרוך את ערוותי בפיסת אריג
שנמצאה עמדי ודרדרתי עצמי במורד התלול אל התהום, מקפץ מתבליט
סלע אחד לתבליט שמתחתיו. הגלישה הייתה בחזקת סכנה מכיוון שרבים
מתבליטי הסלע שעליהם דילגתי התפוררו למגע רגליי. גם לא הספקתי
לכסות את רגליי בנעליים, קרסוליי וכפות רגליי נתכסו בשריטות
כואבות. "אל תדאגי נסיכתי. אינני צופה במערומיך," אמרתי לה
כשכף רגלי דרכה על הרחבה בה שכבה אחרי הטבילה ועיניי מופנות
לצד. "באתי להצילך מפני הנחש". בידי הימנית תפסתיו בצווארו,
סמוך לראשו, כך שלא יוכל לעקוץ אותי. הוא ניסה לשלח בי את ארסו
ואני נחפזתי לנפץ את גולגולתו בסלע. למשמע החבטה הצטרפו אלינו
רעותיה. הן הזדרזו לכסות את גוף הנסיכה ולכשהסבתי את ראשי
לעברה, לא ראיתי אלא את השמיכה שעליה ואת פניה מביעות אושר,
וחיוך ענק של סבר תודה אותו נטלתי עמדי אל מרומי הצוקים. מילים
נלחשות בינה לביני "אני יודעת. אתה שומר-ראשי. לפעמים אני רואה
אותך במרומי הצוקים. שמרת עליי בעודי נערה. אתה תמשיך לשמור
עליי". בשקיקה הקשבתי לדבריה ועניתי "אני נשבע!" לבי פועם ולא
עלו מפי מילים נוספות לגלגל עמה שיחה.
שלוש פעמים ניסו אנשי בליעל מבני עמון לנקום את כניעתם ליפתח
ופשטו על ההרים השוממים בם השתרכו בת-יפתח ורעותיה. ניסיונות
הפושטים הסתיימו בחיסולם. ברם, לשחרור העלמות נאלצנו לשוב
ולחטפן מהבחורים העמונים שכבר הספיקו לקחתן בשבי. למרות חשכת
הלילה, אנכי כ"צופה" הבחנתי בחבורת העמונים השועטים לעבר
העלמות בטרם ביצעו את זממם, ומיד החשתי את השוליה להזעיק את
השומרים האחרים. למרות תשוקתי לגאול אותה בעצמי ללא כל עזרה,
להוכיח לנסיכה ולאביה כי רב כוחי לגונן עליה בשתי זרועותיי,
למרות שחשתי כי רגעי שביה יהיו לה רגעי אימה, ולמרות שחששתי כי
בשעת שביה יאונה לה רע, המתנתי לבוא השומרים האחרים כי ידעתי
כי ללא עזרתם לא יצלח לי מעשה השחרור. אנוכי הנני הזריז מבין
חיילי צבא האנשים הריקים, ובשלושת הקרבות הללו זיכני האל לחטוף
את הנסיכה משוביה ולשאתה בזרועותיי למקום מבטחים. אני לוחץ
אותה אל גופי בלהט תשוקתי, היא מעבירה זרוע אחת אל מעבר
לצווארי ונאחזת בעורפי בכל כוחה. אנו חבוקים. את שנינו מכסה
הזיעה ואני שומע את בת-יפתח לוחשת לאוזני "אתה לי שומר-ראש
נאמן!" כך היא אמרה בפעם הראשונה, בשנייה ובשלישית ולא נמצאו
לי מילים לענות לה. אלו היו הרגעים המאושרים בחיי, אהובתי
נישאת בזרועותיי, וביקום העוטה חשיכה - נוגה אור ענוג מהבהב
בינינו, ואני יודע כי האל לא יוסיף לי רגעי חדווה שכאלה מעבר
לרגעים הללו. הדבר היפה ביותר ביקום מתרפק על גופי, ניחוח
בשמים עולה באפי, עיני האישה עצומות אבל עיניי פקוחות, שפתיה
הדוקות, שפתיי רועדות, רחוקות משלה ואני מייחל כי הן תיצמדנה
לשפתיה. אלוהי ישראל, אני מתפלל אליך באדיקות כמו שהתפללתי
למען חיי בעיתות קרב. אנא הטה את ראש האישה לעברי כך ששפתיה
תדבקנה לשפתי. אנא הרחק מאתנו את מקום המבטחים כדי שיתארך זמן
דרכנו לשם.
הזמן לא ייסוב לאחור. ויהי מקץ שניים חודשים לוהטים שטופי שמש,
כל-כך קצרים, ותשוב אל אביה, ויעש לה את נדרו אשר נדר. בראש
ההר הצופה על העיר מצפה בנה יפתח מזבח גדול, ויערוך את העצים,
ויעקוד את בתו, וישם אותה על המזבח ממעל לעצים. וכל בני גלעד
מקיפים אותו מכל עבר לחזות במראה הנורא, נשים וגברים, זקנים
וטף, אנשי שררה, איכרים, בעלי מלאכה, חיילים והדיוטות גודשים
את ההר, מיטלטלים, נאחזים ודוחפים זה את זה לקרוב אל המזבח,
להיטיב לראות את הנעקדת ולגעת בה. כל בני גלעד העלובים.
כהן גדול עב בשר, עוטה גלימה גדולה על בשרו, בא מעיר הכוהנים
שילה להעלותה לעולה. וישלח הכהן את ידו וייקח את המאכלת לשחוט
את בת-יפתח. אני שועט אל המזבח בין המוני בני גלעד ובידי אייל
וקולי שווע (ש' עם חולם; ו' עם צירה; ע' פתוחה) אל עבר הכהן
"אל תשלח ידך אל הנערה ואל תעש לה מאומה. הנה לך אייל. העלהו
לעולה תחת בת-יפתח!" הכהן הגדול לא שעה לשוועתי, ודם ללא שעור
פרץ מגרונה השסוף של הנסיכה ולא פסק מלזרום עד שכיסה את כל הרי
הגלעד והגיע עד לנהר הגדול נהר הירדן. ויאדימו מימיו.
חלף יום, שבוע, שנה, וכבר חלף יובל. השמש זרחה יום יום, השמיים
לא נפלו והרים לא התמוטטו. ואנוכי, מיום בו הועלתה לקורבן,
מסתובב בהרים, צופה באותם שבילים בהם צפיתי אחרי צעדיה, מתנה
(ת' פתוחה) לבת-יפתח הגלעדי יום אחר יום ולילה אחר לילה. איך
אומר לה דברים שרק ליטוף יאה להם? ואני לא ידעתי אישה אחרת.
ותהי חוק בישראל - מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות
לבת-יפתח הגלעדי, ארבעת ימים בשנה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/3/06 12:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר יובל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה