כשאת מסירה את האיפור אני מגלה בך זוויות שלא הכרתי. כל פעם
אותו ויכוח נמשך לו שעות על גבי שעות. את אומרת "אתה מבטיח?
אבל הפעם באמת!" ואני לוקח את היד הקטנה והקפואה שלך, מניח
אותה אצלי בבית החזה, מחייך ועונה לך "מבטיח, מבטיח".

ואת פורשת את כל החומרים על השולחן המרובע הקטן שמצאנו ברש"י
פינת בן יהודה... את קוראת לו "שולחן האיפור" ומסדרת אותם לפי
הגובה. בקבוק עם נוזל סגול ומוקצף, ענני צמר גפן לבנים ועוד
משהו שעושה את העיניים שלך נוצצות כי קנית בסופר פארם מעל 200
ש"ח.

ואת מציעה לי "אולי בכל זאת תלך?" ואני שואל אותך: "אולי תגידי
לי את, לאן אוכל ללכת באמצע הלילה?" חושב לעצמי איך פעם כששלמה
היה בחיים היינו יוצאים שנינו לשיטוטים של אמצע הלילה. עכשיו
הוא מת ואבוד לך. את לא מרפה. אוחזת בעצמות הלחיים שלך כפי
שתמיד את עושה כשמשהו מטריד אותך. "בבקשה אל תציץ, אל
תסתכל..." את מתחננת. לוחשת לי על האוזן מילים נעימות כדי שלא
אשכח להתאפק.

אני גונב מבט לעברך ומבחין בחלוק המשי שלך. עוצם את עיניי.
מדמיין את הגב היפה והארוך. רואה את שערך הפרוע מונח על כתפייך
רגע לפני שתאספי אותו. אני מנסה לחשוב על משהו אחר מלבד לרוץ
ולעמוד מולך. פותח מעריב, ידיעות, מה שבא ליד. קורא רק כמה
כותרות. זה לא הולך. זה לא באמת מעניין אותי. אני מחליט דווקא
לתקוף מהכיוון הזה. עובר למוסף העסקים. יש שם כמה צניחות אבל
לא חופשיות.

כל מה שאני רוצה זה רק להסתכל בך הכי מקרוב, בדיוק כמו שאת לא
אוהבת. אני נלחם בעצמי...  מצמיד לרצפה את כפות הרגליים. נוגע
בקו החיים של היד השנייה. כל כך רוצה לברר מה יש מבעד לצלליות
הסגולות, הסומק הוורוד, המייק אפ ושאר השמות שאינני מכיר וסולד
מהם. ים השמות שמפריד ביני ובינך.

"אפשר כבר לפתוח עיניים?" אני שואל אותך. "עוד דקה", אני שומע
אותך אומרת ומדמיין אותך מבצעת את כל הפעולות בזריזות, נכנסת
מתחת לשמיכה ומושכת את המתג של האור. בחושך אני מנשק את תווי
הפנים שלך, כל תו יפהפה בנפרד.

פעם היו זמנים. הייתי חוזר מהטיולים עם שלמה לחדר שינה שלא
הייתי אף פעם בטוח שהוא שלי. היה שם חושך ואישה שאני אוהב שלא
מוכנה להדליק את האור. גם לא בשבילי. היה ריח מתוק של קטורת
וניל. הייתי שומע קולות של עונג אבל לא הייתה לי כל דרך לדעת
אם הוא אמיתי. אז לפחות יכולתי לשמוע נביחה של כלב ולדעת שאני
נמצא בבית הנכון.