[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמרי יוסף
/
רצח זה לא האישיו.

1

במה עגולה עם וילונות אדומים בצדדים.
במרכז מסלול דוגמנות שמשמש להופעות ובקצוות שלו תקועות נורות
בוהקות.
בלי פסנתר, בלי תפאורה, בלי רקדנים.
עולה לבמה אחרי החימום, קבוצת קוקסינליות לא מוצלחות שניסו
לחקות זמרות גדולות מה-70'.
שמלה כסופה ומנצנצת, הדוקה על הגוף ומבליטה את השדיים.
שיער בלונדיני - קארה, וקצת פוני על העיניים.
ציפורניים ארוכות ארוכות, ידיים קצת גבריות - זכר לעידן הישן.
שרשרת מוכספת מוגזמת, למען האמת ענק כסוף עם יהלום.
2 טבעות משובצות זהב אדום, אחת על אצבע ימין, שנייה בזרת
שמאל.
נעלי עקב דקות דקות בצבע שהוא  בין כסף ללבן נוצץ.
מוכנה לעלות על הבמה הכי זוהרת בעולם.
אורות נדלקים.
מוזיקה.
מגיחה מהמדרגות שמאחורי הבמה ו...

"אני עבד בשבילך.
לא יכולה להחזיק אותך, לא יכולה לשלוט בזה.
עבד בשבילך,
לא מכחישה, לא מנסה להסתיר את זה..."

הפלייבק מתחיל באיטיות בעודה שרה, ולפתע הקצב גובר, השמלה
מופשלת והיא עומדת במכנסון ורדרד זוהר וקצרצר ובגופיה תואמת של
בייבי דול:

"מותק, לא רוצה לרקוד עליי אולי לזמן ומקום אחר?
הו, מותק, לא רוצה לרקוד עליי? אני עבד בשבילך"

הקהל מוחא כפיים בטירוף. אין כמו ליידי סוניה כשהיא על הבמה.
כל הגברים בקהל אחוזים טירוף, צועקים לסוניה לעוד... והיא:

"קח את זה, קח את זה, או.
קח את זה, קח את זה, הא הא הא,
אוהבים את זה?"

"וואהההה! סוניה, את גדולה!" שאגות נשמעות מהקהל.
"ליידי סוניה בשבילך", חיוך רחב מתפשט על פניה. נראה לי שהיא
מרוצה, הייתה יופי של הופעה.
כל הכבוד לה, לסוניה. לקח לה המון זמן להגיע לאן שהגיעה, מלכת
מועדונים מצליחה ובלתי מעורערת.
אבא שלי סיפר לי שהוא מכיר אותה מאז שהיו ילדים. כבר מאז הם
היו חברים.
קראו לה פעם כריס. אה כן, והיא הייתה גבר.
אבא אומר שהוא, כלומר כריס, היה הילד הכי יפה בשכבה, בעיר
ואולי אפילו בארץ כולה, אם לא בעולם!
היו לו תמיד את החברות הכי יפוץ, החברים הכי שווים ובכלל הוא
היה הכי מוצלח שיש. אבל כמה מוצלח שהיה כגבר, זה כלום לעומת
איך שהיה אחרי שהפך לליידי סוניה. כלומר, איך שהוא היום.
מאז שאני זוכר את עצמי ליידי סוניה תמיד בסביבה. דואגת, מפנקת,
נותנת, אוהבת.
בשבילי היא לא ליידי בכלל. היא הדודה שלי.
תמיד מטופחת ומאופרת, תמיד מוקפת אנשים, תמיד מקום ראשון
במכירות כרטיסים בערבים בהם הופיעה, בקיצור - 100% אישה.
בערך...

עוד הופעה נגמרה.
ירדתי מהבמה בהיי מטורף, כנראה מהקהל...
צעדתי במסדרון לעבר חדר ההלבשה שלי, והרגשתי שמישהו עוקב
אחריי.
ידעתי מי זה - לא היה לי ספק.
יצאנו פעם, מזמן, כשהייתי צעירה. לא שעכשיו אני מבוגרת חלילה,
אבל יותר צעירה מעכשיו.
על הדלת האדומה של חדר ההלבשה שלי היה מונח הכוכב המוזהב שלי.
בתוכו היה כתוב באותיות גדולות, זהב על גבי זהב -

"ליידי סוניה"

מחויכת ומרוצה מהמעמד אליו הגעתי, נכנסתי אל תוך החדר. חדר
הלבשה סטנדרטי, אולי קצת יותר גדול מחדר רגיל, כשכל מה שיש בו
הוא האיפור שלי, מטען לפלאפון וסטנד הלבשה, כליו הונחו מיטב
בגדיי, שכן אני אוהבת שיש לי מבחר לפני ההופעה.
מה - תתארו לכם שלקחתי חצאית מיני אדומה וגופית תחרה שחורה
להופעה, יחד עם מגפיים גבוהים ואדומים מפרווה, וכשהגיע הזמן
להתלבש פתאום הייתי מתחרטת כי מגפי פרווה זה SO OUT? לא שהם
OUT או שאי פעם יהיו בשבילי אבל... מה אם?
אז החלטתי, שמתוקף מעמדי כנאמבר וואן דיווה בארץ הזאת, ויסלחו
לי כל הנציגות לאירוויזיון עד היום, תמיד צריך להיות לי מבחר.
לא ככה?
התיישבתי על הכסא, כולי מזיעה (אפילו בתחת), והתחלתי להוריד את
האיפור. הייתה חתיכת הופעה, נקרעתי לגמרי. אפשר לנוח קצת?
דפיקות בדלת.
לא מספיקה לענות ומישהו נכנס.
ירייה מאקדח מנפצת את המראה.
הסתובבתי להסתכל מאיפה מגיעה הירייה כשהירייה השנייה פוצצה לי
את הסיליקון.
שכבתי על הרצפה, מדממת, וכל מה שחשבתי היה - למה לעזאזל התחלת
להוריד את האיפור??? בטח יצלמו את הגופה! ויותר גרוע - אם
תשרדי, את רוצה להגיע ככה לבית החולים? לא מספיק שהבגדים שלך
מוכתמים (ולא נראה לי שזה יירד כל כך מהר בכביסה), גם הפרצוף
חצי מאופר? כנראה שאת ד"ר החלומות שלי אני לא אפגוש הפעם. נו,
מילא...

טוב, תתרכזי רגע בעיקר - ירו בך עכשיו, את יודעת מי...
ככה את הולכת???

2


קוראים לי מים. כן, פשוט ככה - מים. אני נער יפה, יפה מדי אבא
אומר, ויש לי 2 אבות.
לא לא, זה לא הולך להיות סיפור מוזר על אמא ששכבה עם שני גברים
ולא יודעת מי הכניס אותה להיריון, ובגלל זה נהיו לי 2 אבות.
דברים כאלה ובתי חולים בלי בדיקת אבהות יש רק בטלוויזיה.
הסיפור שלי נורמלי לחלוטין.
הגעתי לעולם בעזרת חידוש מהפכני, שבו יוצרים ילד מזרעים של 2
גברים וביצית של אישה אחת.
לאישה קוראים אמא, והיא חברה טובה אבל קצת דפוקה בראש וגרה 5
רחובות מאיתנו.
לגבר ולגבר קוראים אבא ואבא והם הזוג הכי מדהים שראיתי בחיים
שלי וההורים הכי טובים שאפשר לבקש.
אבא א' - לו אני קורא פאפא, הוא שחקן פוטבול לשעבר וגבר במלוא
מובן המילה, עם נגיעות של רגישות. הוא ג'נטלמן אוהב ומקסים את
כל הסובבים אותו. שלא לדבר על זה שהוא חתיך הורס ומושא לריור
לחברות הטובות שלי. הוא גבוה ושרירי, שיער שנע בין קצוץ לקוצים
משוגעים שחורים, עיניים חומות, שפתיים בשרניות ואף מושלם. אין
איך לתאר את האף - פשוט מושלם... יש לו גם כפות רגליים מדהימות
וגדולות בלי טיפת שערה. את הרגליים אני קיבלתי מדאדה...
דאדה הוא אבא ב' שלי. לא שהוא בעדיפות שנייה או שאני פחות אוהב
אותו. באותה מידה הוא יכל להיות אבא א' ופאפא אבא ב'. בעוד
פאפא מטפל בחשבונות, תחזוקה (החלפת מנורות) ובהורדת הזבל, דאדה
אחראי על הניקיון (לשלם לפיליפינית כשדודה סוניה לא באמוק
ניקיון), על הבישולים ועל שאר תפקידי האשה בעידן הקדום (אזור
שנות ה-80').
דאדה היה סלב פעם. אולי אתם מכירים אותו. שם הבמה שלו היה "דיק
המדליק" והוא היה חלק מלהקת בנים (שעם הזמן הפכו לרביעיית
בנות) מצליחה בשם "הרטובים". דאדה עדיין גבר... הוא נראה
מצויין (למרות שהוא לא מי יודע מה גבוה), גברי לחלוטין וקשור
אליי ואל פאפא יותר מלכל דבר אחר.
מאז שפרשו מעיסוקיהם הם בעיקר הולכים לחוגים יחד כל היום ופחות
או יותר לא עושים כלום...

3

כבר המון שנים שהשגרה כאן מעניינת.
כל ערב, בסביבות שש או שבע, אנחנו מתכנסים סביב שולחן הואכל,
אוכלים ארוחת ערב יחד ומספרים אחד לשני לשלישי לרביעי את כל מה
שעבר עלינו היום.
ההרכב הקבוע הוא האבות שלי, דודה סוניה ואני. מדי פעם מצטרף
אורח חמישי למסיבה אבל זה לא קורה בדרך כלל.
בארוחת ערב אני משתף את האבות שלי בכל, אבל כל מה שעובר עליי.
למשל לפני שנתיים, שניסיתי לעשן סיגריה בפעם הראשונה, ישר באתי
וסיפרתי להם כי אני יודע שהם כמו חברים שלי.
כמובן שפאפא התחרפן קצת ודאדה קירקע אותי למשך שבוע, אבל זה לא
מנע ממני להמשיך ולספר להם כל מה שעובר עליי.
או כמו לדוגמא היום ההוא ששינה מבחינתי הכל. תמיד הרגשתי קצת
שונה אבל לא ידעתי לשים את האצבע על הסיבה.
עד שיום אחד (היום ההוא...) זה נפל עליי פתאום.
כינסתי את אבותיי כשעה לפני ארוחת הערב. ארזתי תיק בכל מקרה כי
לא ידעתי מה תהיה התגובה שלהם.
הם לא חשדו בהתחלה, הרי להם זה בטח לא יכול לקרות. אבל זה
קרה...

"דאדה, פאפא, יש משהו שאני מרגיש כבר הרבה זמן והייתי חייב
לשתף אתכם בזה".

פאפא ודאדה הסתכלו אחד על השני ואז עליי, ספק מתוחים ספק
נרגשים.

"דבר מתוק, אל תתבייש" אמר דאדה.
"לא משנה ממה, אנחנו איתך" מילמל בצורה לא כל כך משכנעת פאפא.

הגרון שלי התייבש. הרגשתי שהלחיים שלי מאדימות. אולי לא, לא
שווה לספר להם, זה סתם יהרוס הכל...

"נו? אנחנו מחכים" אמר דאדה.
"טוב, אז הנה זה בא. פאפא, דאדה, אני לא יודע איך להגיד את זה
- אז אני פשוט אגיד"
"דבר כבר"
"אני חושב.... שיש לי מנדבוצ'קס"
"מה?"
"וזה לא הכל..."

פאפא ודאדה הסתכלו עליי בעיניים חודרות כשמסביב רק שקט...

"כן?"
"אתם יודעים ממי קיבלתי את זה?" שאלתי בלחץ, מתפלל שיידעו את
התשובה.
"ממי? ענו מתוחים.
"נו, אתם יודעים...", אלוהים, למה סיפרתי להם???
"לא, ספר לנו אתה", ענו בסבלנות מלווה בקוצר רוח...
"קיבלתי את זה מאישה..." לחשתי.
"מה? לא הבנתי", אמר פאפא.
"קיבלתי את זה מאישה!", צעקתי.
"זונה?" שאלו.
"לא!!!", נפגעתי...

"מים, חמוד שלנו... מה חשבת, שאנחנו עיוורים? כבר 3 שנים שאני
אומר לפאפא שלך שאתה סטרייט והוא הסכים איתי לחלוטין. אנחנו
האבות שלך ואנחנו אוהבים אותך לא משנה מה. חוץ מזה שאין במה
להתבייש, אני מכיר הרבה אנשים כמוך. אנחנו מקבלים ואוהבים אותך
כמו שאתה".
"באמת?"
"ברור! אז יהיה קשה בהתחלה כי אנחנו לא רגילים לזה, אבל כבר
שנים שהתכוננו. הורים תמיד יודעים מי הילד שלהם, או יותר נכון
מה הוא..."

אז אפשר להבין שאם דבר כזה הם קיבלו בלי בעיה, כל דבר אפשר
לספר להם. בגלל זה אני אוהב אותם כל כך. הם ההורים הכי כיפיים,
פתוחים ומדליקים שיש.
כולם אומרים לי את זה...

יש ילדים שמתביישים בהורים שלהם, יש ילדים שגאים בהורים שלהם,
ויש ילדים שההורים שלהם גאים.
אני שייך ל-2 הקבוצות האחרונות.

והמנדבוצ'קס? דודה סוניה קנתה לי תרסיס.
עבר בצ'יק...

4

תכירו - שלם, בן ואל, השלישיה המובילה שלי.
הם 3 החברים הכי טובים שלי. גדלנו יחד, למדנו באותו בית ספר,
הלכנו לאותם חוגים ובכלל, עשינו כמעט הכל יחד.
עם זאת, כל אחד מהם שונה לחלוטין מהשני ועם כל אחד מהם עברתי
לפחות חוויה אחת מיוחדת, אחד על אחד.
נתחיל מאל. אל ואני נולדנו באותו היום ואולי בגלל זה היא החברה
הכי טובה שלי.
עוד מהגן היינו ביחד - אני מושך לה בצמות, היא בועטת לי
בביצים. מין נערכת יחסים בריאה שכזו. מאז ומתמיד הייתה אל מין
בת-בן, טומבוי שכזה. אלא שלאחרונה היא מתחילה להפוך לאישה לכל
דבר, עד כדי איום על נשיותה הבלתי מעורערת והמוחלטת של דודה
סוניה.
החוויה הכי גדולה שעברנו עד היום יחד, אולי לא הכי גדולה אבל
הכי זכורה מבחינתי, קרתה בכיתה ד'.
יצאנו, כבכל הפסקה, למסדרון בית הספר, ובזמן שרוב הבנים רצו
לשחק כדורגל, כולל שלם המתלהם, אני יצאתי עם אל ועוד 2 בנים
ובת לשחק גומי. כן, גומי. מה, תגידו עכשיו שזה משחק של בנות?
תתעוררו כבר - יש לי 2 פאפות, החינוך שקיבלתי היה די
ליברלי...
בקיצור - התחלנו לשחק ואני הייתי הראשון. התחלתי לקפוץ בגומי,
א', ב', ג', ד', ה', גרון, כל הגבהים. ואז הגעתי לקודקוד.
בשיא שאפתנותי התחלתי לקפץ לגובה שעובר את הראש שלי, באשליה
שאני איכשהו אגיע. בסדר... ההתחלה נראתה מבטיחה, בכל הלך חלק,
ובשלב במשחק בו אני אמור להגביר את הקצב ולקפץ כמו חרגול על
ספידים הרגשתי שמשהו מתחרבש.
אני חושב שהרמז הראשון (והעיקרי?) להתחרבשות היה כשנפלתי על
הרצפה עם יד שמאל ולא יכול לקום בחזרה. כאב לי קצת הגוף, כאבה
לי הרבה היד...
בעודי מפרפר מבכי על הרצפה, לא מבין מה קורה סביב ולא מסוגל
לזוז, הגיעו כל מיני ילדים מכיתה ו' והתחילו לצחוק על הגבר
שמוטל על הרצפה ומאדים מבושה.
"חחחחיייי, תראו את הנקבה הזה. מה קרה? כבר לא גמישה כמו
פעם?".
אל רכנה אליי ואמרה לי - "תתעלם מהם, אל תתייחס".
ואני, מתייפח ובוכה, לא שומע מה אומרים לי בכלל, לא היא ולא
הם.

"יש לכם 3 שניות לעוף מפה", צעקה אל.
"3 שניות או שמה?", ענה לה אחד הילדים.
"שתי שניות לפני שאני מפרקת לך את הצורה", אמרה.
"למה מה?", המשיך, "אנחנו לא מפחדים ממך".
"לא?, שאלה אל, "אז איפה כל החברים שלך?".

לא מבין מה קורה סביבו, הסתובב הילד אחורה, רק כדי לגלות שכל
החברים שלו נמצאים כבר בשיא המנוסה.

"א....א.... אני עדיין לא פוחד!".
"אחת...
אפס!!!!!", צעקה לעברו אל.

לפני שהבין מה קרה, חטף הילד בעיטה לתוך הביצים שפחות או יותר
הבהירה לו מה המצב. האגרוף שחטף ממנה אחר כך? מין בונוס להבהרת
העמדות סופית.

"אל... אולי תעזרי לי?", קראתי בשקט.
"אל...? אל.......??????".

עד שהיא נזכרה שאני על הרצפה לקחו עוד כמה שניות. היא הייתה כל
כך מרוצה ממה שקרה שם ומבריחת הילד בבכי, ששכחה שאני שם.

"בוא אני אעזור לך", אמרה ולקחה אותי לאחות ביה"ס.
הסיפור נגמר עם שמונה שבועות של גבס וחוויה לחיים.
גומי? המשכתי לשחק, אבל בלי קודקוד...

שלם הוא נבלה, אבל מהסוג המדהים של הנבלות. אחד שמי שלא מכיר
חושב שהוא איש רע, אבל למעשה יש לו לב ענק (ולא רק לב...). חוץ
מזה שהוא מצחיק, גאון, חברותי ומגניב. בקיצור, שלם הוא באמת
מישהו מיוחד.
אז נכון, הוא ציני בטירוף, מעיר כמעט לכל דבר שזז ורוב הזמן
צוחק על אנשים, אבל זה בגלל שהוא נהנה מהחיים ואוהב אדם. הוא
לא באמת מתכוון להיות מגעיל. נראה לי...
מה הדבר שאני הכי זוכר ממנו עד היום? בעיה... אולי את הפעם
שתפסתי אותו על חם באמצע זיון סוער עם מישהי? או את הפעם
שתפסתי אותו על חם באמצע זיון סוער עם אח שלה? לא... חייב
להיות משהו יותר אישי שאני זוכר ממנו...
מה שכן - זה הכיוון.
נסו לזרום איתו...

ומה לגבי בן?

עוד ידובר בה רבות...

5

בפעם הראשונה שהתאהבתי הייתי בן 5.
חשבתי שהיא האישה הכי מדהימה בעולם וכמעט שצדקתי.
היא טיפלה בי מגיל 0, טיפחה ואהבה, נישקה ישר כשקמתי ולא נרתעה
גם אחרי שהייתה צריכה להחליף לי את המטען...
וזה בסדר בעיקרון, כי סוניה היא לא דודה של ממש - זה רק הכינוי
שלה אצלי כי היא כמו האחות של פאפא ודאדה.
היא נראתה לי תמיד כמו מלאך, כמו אישה קדושה ומושלמת שאין בה
טיפת רוע או אכזריות. טהורה לחלוטין.
מה ששבר אותי סופית, חוץ מהמראה המדהים שלה, היה היום בו הגנה
עליי מהעגבנייה.
אני לא מסמפט עגבניות כל כך, אף פעם לא אהבתי, וכשהייתי קטן
אפילו שנאתי אותן שנאה עזה.
רק מלראות אותן על השולחן חתוכות או נוגעות במלפפון הייתי חוטף
בחילה.
ערב אחד דאדה הכין לי לאכול חביתה, והוא שם לי בצלחת גם גבינה
לבנה ועגבנייה חתוכה.
איך שראיתי את הנוזלים של העגבנייה נוגעים בחביתה נגעלתי עד
עמקי נשמתי. לא הייתי מוכן לאכול אותה בשום פנים ואופן.
מכיוון שהייתי קטן ודאדה החליט שאני חייב לאכול, הוא פשוט
הכריח אותי לטעום מהחביתה.
אמרתי לו - "דאדה, אני שונא עגבנייה..".
אז הוא אמר - "בסדר, תאכל רק את החביתה חמוד. רק את
החביתה...".
"אבל נגעה בה עגבנייה!".
"שטויות, אתה לא תרגיש את זה"
"אני כן"
"אתה לא"
אני כן"
"אתה לא"
"אני כן"
"אתה לא! תאכל כבר ודי!"
אופס. נראה לי שדאדה התעצבן... לשמע הויכוח הסוער שהתנהל קפצה
דודה סוניה למטבח לראות מה קרה.
עד שהיא הגיעה כבר טעמתי חתיכה קטנה מהחביתה. עוד לא הספקתי
לבלוע וכבר רצתי לשירותים לירוק את זה החוצה. נעלתי את עצמי
בשירותים מפחד שאני אצטרך לשוב למטבח ולאכול עוד מהחביתה
המקוללת. סוניה ישר רצה אחרי.

"מים, תפתח את הדלת"
"לא רוצה"
"מים ממי, זו סוניה. תפתח..."
"לא רוצה!"
"אבל למה נעלת את עצמך בפנים?"
"בגלל העגבנייה. אני שונא אותה!!! זה או היא או אני..."

סוניה צחקה.

"למה את צוחקת עליי?", התעצבנתי.
"אני לא צוחקת עליך, אני צוחקת איתך... העגבנייה מפחידה אותך?
אני אראה לה מה זה, אל תזוז לשום מקום!". כאילו שהיה לי לאן
ללכת...
בעודי יושב על רצפת השירותים שמעתי לחשושים מכיוון המטבח.
ניסיתי להקשיב ולהבין מי מדבר עם מי ועל מה.
אחרי 2 דקות בערך שמעתי את סוניה צועקת על מישהי:
"שלא תעזי להתקרב אליו יותר, ברור לך? הוא זה שקובע! כשהוא
ירצה הוא יבוא אלייך!"

לא, לא יכול להיות. סוניה רבה עם העגבנייה? בשבילי?

"כנסי למקרר ואל תצאי עד שיקראו לך!"

מלחץ ותחושה של עוד שנייה אני מקיא את המעיים, עברתי לתחושה של
הקלה וחיוך קטן עלה על פניי. שמעתי צעדים לכיוון השירותים אז
פתחתי את מנעול הדלת.
הדלת נפתחה והיא ניצבה לה שם, מסמנת לי שאין מה לדאוג ושאני
יכול לצאת.
צעדתי לכיוון המטבח כשסוניה מאחורי, התיישבתי על כיסא מול
שולחן ריק, ועל הגז הייתה מחבת עם ביצת-עין בתוכה.
בתוך צלחת שהונחה על השיש היה מלפפון חתוך, 4 זיתים ובצד קופסא
של גבינה לבנה.
סוניה הורידה את הביצה לצלחת והגישה לי אותה.

"אין חשש לעגבנייה", אמרה, ונהייתה הגיבורה שלי.

אישה שעומדת ככה לצד הגבר שלה, אתם לא הייתם מתאהבים בה?

6

במה עגולה עם וילונות ארגמן בצדדים. במרכז מסלול הליכה
לדוגמנות שמשמש כדי להלהיב את הקהל, ובצידי הבמה עשרות נורות
שקועות ברצפה כחלק אינטגראלי מהבמה.
זו בטח הפעם האלף שאני רואה את ההופעה ובכל פ]עם אני מתרגש
מחדש.
אבל מילא אני, לראות את פאפא ומים יושבים יחד ליד השולחן
במועדון עם עיניים בורקות וחיוך על הפנים - זה שווה את הכל.
כהרגלה סוניה נתנה הופעה שלא השאירה את האנשים אדישים. דפקה
כמה שירים שקטים וכמה קצת יותר קצביים, וכמה יותר קצביים, וכמה
קצביים נקודה.
הקהל היה באטרף, ואני? רק חושב על איך כריס הקטן הפך לסוניה
הגדולה, ואיזו יופי של עבודה עשו לו על הציצים.
בכל הופעה, איך שסוניה הייתה יורדת מהבמה היינו הולכים אל
מאחורי הקלעים.
היא הייתה מסיימת להוריד את האיפור ולעלות על אזרחי, ואז היינו
נוסעים יחד כולנו הביתה.
לפעמים לפני שהיינו הולכים לאסוף אותה היינו דופקים דרינק
אחרון והיא הייתה יוצאת אלינו כי לא היה לה כח לחכות לנו
מאחורה.
בערב ההוא הלפעמים שלט. אחרי שההופעה נגמרה, פאפא, מים, שלם,
בן, אל ואני הרמנו כוסית לכבוד... לא יודע, פשוט שתינו.
אחרי שסיימנו לשתות סוניה עדיין לא הגיעה. לא הבנו מה קרה לה
ולמה היא מתמהמהת. גם לא עניין אותנו כל כך.
אני חושב שכשהגיע האמבולנס נלחצנו. אני בטוח שכשפינו אותה
נכנסנו להיסטריה.
מה קרה לה? רצתי מהר להביא את האוטו.
"ירו בסוניה", פאפא עמד מבוהל כשעצרתי לידו, "ירו בסוניה!",
נלחץ.
"אני יודע, בוא, כנס לאוטו, ניסע לבית החולים".
"ירו בסוניה", המשיך בשקט.
"פאפא, עלה לאוטו, יהיה בסדר", אמר מים.
"ירו בסוניה", המשיך, "ירו בסוניה, ירו בסוניה!!!".
מים הפציר בו לעלות לאוטו ופאפא בשלו.
"ירו בה... ירו בה".
יד ימין עלתה לאוויר ולחי שמאל הוגשה לה בתיאום מדויק. היד
הייתה של מים, הלחי של פאפא. פאפא חטף כאפה מצלצלת בצורה שלא
מותירה מקום לאדישות. פאפא השתתק, אני נמתחתי בכסא כולי לחוץ
ומים טיפס בינתיים למושב האחורי של האוטו.
אחרי 4 שניות של שקט פאפא קפץ לאוטו וצעק לי :
"סע, סע! אני בסדר רק סע!!!"
אז נסעתי...

אני לא זוכר הרבה ממה שקרה כי הייתי בהיסטריה מוחלטת. אני רק
זוכר שמים נתן לי סטירה ודאדה הסיע אותנו לבית החולים לברר מה
בדיוק קרה לסוניה.
כשהגענו היא עדיין הייתה בטיפול נמרץ. אמרו לנו שהיה לה מזל כי
הסיליקון האט את החדירה של הכדור והמצב שלה יציב.

"אתם יודעים מי רצה לפגוע בה?", שאל הרופא.
"האמת שלא. לא היו לה אויבים", ענינו.
"מעניין... דווקא בחורה נאה הסוניה הזו, למרות שהפרצוף שלה רק
חצי מאופר. אני מזהה כאן פוטנציאל... אממ, אם זו לא חוצפה,
אולי... אולי אפשר לקבל את המספר שלה?"
בוא נחשוב... דוקטור מבקש את המספר של סוניה אחרי שחקר את
הביפנוכו שלה, ראה אותה בלי איפור וכנראה בלי שד אחד. מה סוניה
הייתה רוצה שאני אעשה?

"אז אתה רושם?".
ניסיתי לפענח מי ירצפה לפגוע בה. במי לעזאזל היא פגעה? למי
הרסה את החיים? מי לכל הרוחות ירה בה? ומה זה קשור עכשיו באמצע
החיים? ומי משלם את החשבונות במועדון אחרי שכולם ברחו כי היו
יריות? ובסרטים, כשזוג רב במסעדה והאישה בורחת החוצה והגבר
רודף אחריה, הרי הם לא חוזרים פנימה, נכון? אז מי משלם אז?
כל הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות...
אז מה באמת קרה שם...?

7

מעטים האנשים בעולם שזוכים לחוות אהבה כמו האהבה שחוויתי
ועודני חווה עם בן.
לפני שתרימו גבה, בן היא בת. למה קראו לה בן? סוג של בדיחה
חולנית של ההורים שלה אני מעריך.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי שהלב שלי נעקר
מהמקום. בהתחלה לא הבנתי מה קורה סביבי, אבל עם הזמן זה הגיע
למצב שהיא לא יצאה לי מהראש אף פעם.
כשנפרדנו בפעם הראשונה הרגשתי שמישהו דחף לי אגרוף דרך התחת
היישר לגרון בלי לפספס את הלב. הגוף כאב לי, הלב נצבט וסבל
מנפילות מוזרות כאלו, כמו כשנמצאים ברכבת הרים או בספינת
פיראטים בלונה פארק, ובגרון תמיד הייתה הגולה, אותה גולה
שגורמת לך לקרקר בבכי כשקצת קשה לך.
כשנפרדנו בפעם השנייה היה אותו דבר, רק יותר קשה.
בפעם השלישית כבר היה קל יותר קל יחסית, כן? כי עדיין לרצות
להיקשר לפגוש של טנדר בחוטיני בלבד ושיסחבו אותך על חצץ
וזכוכיות כשמתחת אש ולהבה - זה עדיין לא משהו...
עכשיו אנחנו ביחד, ואני יודע ובטוח יותר מתמיד שהיא האישה
בשבילי ושאני אוהב אותה.
אני אעשה הכל למענה, אפילו אמות בשבילה. ככה זה - אהבה כזו לא
מוצאים בכל יום, אז אם כבר לאבד אותה - לפחות לא להיות שם
יותר.
"כאן גרים בכיף בן ומים", אני יכול לראות את השלט כבר.
היא כבר חלק ממני, חלק מהנשמה ומהנשימה שלי, יודעת עליי הכל,
נמצאת שם תמיד ותומכת לא משנה מה.
אהבה יכולה להיות רעה, אבל כשהיא טובה...
טוב, נו, שיהיה לנו בהצלחה.
מה הקשר עכשיו?
אפשר לדעת מה עם סוניה ומי ירה בה?
אז תדעו שסוניה בסדר, היא תצא מזה, אבל עכשיו אני חייב ללכת
לכלא.

לבקר, לבקר...

8

כשישבתי מולה הדבר הראשון שעבר לי בראש היה שדווקא יפה לה
כתום.
לא יזיק לה לעשות גבות ושפם, ואני מעריך שגם בית השחי לא יתנגד
לגילוח, אבל יחסית לתנאים ולגילה היא עדיין נראית יופי.
אוף... כל פעם שאני בא לבקר אותה עושים לי בדיקה בטחונית כאילו
אני מבקר את הנשיא מינימום.
זו כבר הפעם ה-5 שאני מברק אותה בחודשיים האחרונים, ולמען האמת
- אף פעם לא ראיתי אותה התדירות גבוהה כזו.
מצד שני גם אף פעם לא ראיתי אותה דרך זכוכית בלבד.
לא יודע למה יש לי את הצורך הזה להמשיך ולבקר אותה. הרי היא לא
ממש המשפחה שלי. אולי אני פשוט זוכר לה חסד נעורים.
חוץ מזה שאף אחד אחר לא בא לבקר אותה, אפילו לא האבות שלי שקצת
כועסים עליה. נראה לי גם שזה לא יעבור להם...
טוב, היא הייתה צריכה לחשוב על זה לפני. לפחות היא יושבת בכלא
על ניסיון לרצח ולא על רצח. רצח זה לפחות עוד שלושה חודשים
בפנים.
רצתה להתנקם בה? הייתה אונסת אותה - ככה היא גם הייתה פוגעת בה
וגם יוצאת בצ'יק מהכלא.
מה לעשות שאמא סטרייטית?


9

מאז ומתמיד אהבתי אותו. אהבתי אותו כל כך, אולי בגלל זה אני כל
כך שונאת אותו היום.
היינו זוג מושלם לדעתי, חוץ מסקס לא היה חסר לנו כלום.
אני רציתי - הוא טען שאני לא מוכנה ושכדאי לחכות. אני האמנתי.
הרי אם הוא היה גבר הוא היה תוקע אותי בשנייה הראשונה שהייתי
מעלה את הנושא.
מסתבר שהוא לא ממש גבר. יותר נכון - ממש לא גבר.
כריס ואני היינו יחד חצי שנה בערך, וגם אחרי שנפרדנו נשארנו
ידידים קרובים.
הערצתי אותו על הבן אדם שהוא. על הנחמדות, על החברותיות, על
האור שנשא עימו לכל מקום, על היופי שלו, על האופי המדהים ועל
הלב הרחב.
אפילו הסכמתי להביא ילד לעולם לפאפא ולדאדה, שני החברים הכי
טובים שלו.

אז אם כל כך אהבתי - מה קרה?

אני חושבת שזה התחיל כשהוא הפך לאישה. היה לי קצת קשה לקבל את
העובדה שכריס שלי, שתמיד חשבתי שיש סיכוי שעוד נחזור להיות
ביחד, לא יהיה אף פעם שלי.
לאט לאט האהבה דעכה והוחלפה בכעס, ועם הזמן הכעס נהפך לקנאה.
כריס הפך לסוניה שהייתה כל מה שאני רציתי להיות ולא הייתי.
סוניה הייתה אישה יפה יותר ממני ונשית יותר ממני. וגם הסיליקון
שלה, בנוסף לכל, היה יותר מוצלח. אז קינאתי בה.
על מה? על הנחמדות, על החברותיות, על כל הבלה בלה בלה הזה, על
הסיליקון ובעיקר על איך שמיגנטה כל כך הרבה גברים אליה למרות
היא בכלל לא הייתה אישה במקור.
וכן - זה מעצבן.
זה מעצבן שמישהי עוקפת אותך בלי למצמץ, גורמת לך לאבד את אהבת
חייך (שהיא בעצם היא), נראית יותר טוב, מתנהגת יותר טוב,
ובסוף, מעל לכל - נחמדה אלייך.
מה את נחמדה אליי???

ראיתי את ההופעה יחד עם כולם.
איך שנגמרה ירדתי אל מאחורי הקלעים ועקבתי אחריה בשקט בשקט.
היא נעצרה מול הדלת של החדר שלה, כולה שמחה ומחויכת, ונכנסה
פנימה.
היא הייתה עם הגב אליי כשיריתי ירייה ראשונה.
אופס, ניפצתי מראה, 7 שנים של מזל רע.
את הכדור השני כיוונתי אל הלב שלה. מה קרה? שגם לה יכאב קצת
בלב!
למזלי הרע מזלי הרע מניפוץ המראה התחיל מיד.
הסיליקון המקולל שלה עצר את הכדור והציל את החיים שלה.
זה לא צודק!!!
עדיין לא הבנת למה יריתי בה?
כי סוניה לקחה לנו, הנשים, את הדבר היחידי שיש לנו במאבק מול
הגברים וזה הנשיות שלנו.
אם גבר אישה יותר טובה מאישה, למה שגבר ירצה אישה שמנסה להיות
אישה?
אז כן - מבחינתי נלחמתי למען כל הנשים באשר הן, בכל מקום
בעולם, ולמען הצדק הישר.
מה, לא הייתן עושות כמוני?

10

אז כנראה שלכל אחד יש את השריטות שלו, ואם הומוסקסואליות היא
מחלה או בעיה בנפש, אני מאמין שעדיף לחלות בזה מאשר במחלת
הקנאה והרוע או מחלת הפסיכופטיה.
גם מחלת הרצח או הנרקומניה לא נראות לי עדיפות, למרות ששמעתי
מישהי פעם אומרת שתעדיף בן נרקומן מבן נשנשן בגלל שמסמים אפשר
לגמול. מגברים לא...
יש שיאמרו שזה נובע מגנטיקה, אחרים יגידו שזה פסיכולוגי או
נובע מפחד מדחייה או פחד מנשים.
יש כאלה שמגדילים לעשות וטוענים שזו בחירה, אבל למה לעזאזל בן
אדם ירצה להיות כזה? החסרונות רבים מהיתרונות. רוצה תשומת לב?
שיהפוך לפאנקיסט או משהו.
מה מוסר ההשכל מהסיפור?
אין, אבל יש את האג'נדה שלי.
חונכתי ככה וזה מה שעליי להעביר - אדם הוא אדם באשר הוא. שכל
אחד יעשה מה מה שבא לו בחיים שלו, כל עוד זה לא פוגע בסביבה
שלו, ועדיך להיות בן אדם טוב עם פה מלא נוצות מכרית, מאדם רע
שמתקתק בחורות כאילו אין מחר.
ורצח? זה אף פעם לא פתרון...
אז שכל אחד יילך עם מה שטוב לו ולא יפסיק לרדוף אחרי החלומות.
אז נכון - הרדיפה אחרי החלום עלתה לסוניה בציצי שלה ובטראומה
לחיים, והחלום של אמא להיות עם כריס עלה לה במיתוגה כפושעת
ובכמה שנים מהחיים שלה, אבל הדיכאון יכול להיות יותר גדול אם
אחרי הנפילה, שתמיד מגיעה מתישהו, היו מסתכלות אחורה ומתחרטות
שלא נלחמו עד הסוף כדי להגשים את החלום שלהן.
מסרים לסיום:
עשו מה שטוב לכם, תאהבו כמה שיותר וכמה שאפשר ותנגבו במגבונים
לחים ולא בנייר טואלט. ההבדל עצום - מבטיח לכם...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל סלוגן מגיע
יומו





פתגם עממי


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/06 11:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמרי יוסף

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה