לפעמים אני חושבת כמה מטומטמת אני יכולה להיות.
איך ניכנסתי לזה בכלל? למה נתתי לעצמי להאמין לכל דבר?
מרגישה כל כך מושפלת... מכרת לי שקרים, ואני מאמינה.
וכולם אומרים לי: 'תפסיקי להיות תמימה!'
ואני כמו מטומטמת לא מקשיבה.
חשבתי שאתה לא כמו כולם, והפעם אמרתי לעצמי:
'לפני שאת נכנסת לזה - תבדקי', ואותך לא בדקתי, אתה ניראת לי
כל כך אמיתי.
וכמה פעמים אמרת לי כמה שאתה מפחד לפגוע בי. כנראה שהתעוורת
מרוב שכל כך פחדת, כי פגעת בי המון.
אני ניבגדת מגעילה, לא הגיע לי אותך.
אני לא מספיק טובה בשבילך? מה רע בי?
היה לנו כל כך כיף ביחד.
כל הזמן פחדתי לא להיות איתך, כי כל הזמן שאלו אותי על החברה
שלך לשעבר. אתה לא יודע כמה זה כואב לשמוע את השם שלה כל יום.
ואני שואלת את עצמי, למה היית איתי? בשביל להעביר את הזמן? עד
שתחזרו?
זה משפיל, ומרקיב בי ופוגע בי, יותר מדי.
ומה בסך הכל ביקשתי? שלא תסתיר ממני דברים, אפילו אם תחשוב שזה
יפגע בי, שזה יפגע בי יותר אם אני אגלה את זה לבד? ושמת זין.
והייתי צריכה לראות אותך ואותה ביחד מחובקים ומתנשקים מול
הפנים שלי. הרסת אותי, שברת אותי לחתיכות קטנות. אני יודעת
שחזרתם יום אחרי שאני ואתה ניפרדנו, אני יודעת הכל. אני אזכיר
לך מה היא עשתה לך החראית הזאת.

כלום, פשוט כלום לא היה אמיתי. עוד חרא קטן.
ניפרדנו יפה, ואתה אמרת לי: 'מתי שאת נישברת תתקשרי תדברי
איתי, אביב'. ואני נישברתי כל כך הרבה פעמים שאת רובם אתה
אפילו לא יודע. היית כל כך חסר לי (וזה לפני שגיליתי על כל
השקרים שלך...). אז אחרי שבוע וחצי כתבתי לך הודעה שאני צריכה
אותך, וכתבת לי שאתה איתה ושזה לא מתאים לך. הושפלתי עד לשפל
המדרגה. מה ביקשתי, חיבוק? חיבוק קטן בשביל להרגע? רק הייתי
צריכה אותך, הספיק לי היה שתבוא ותביא לי חיבוק ותלך, זה הכל.
זבל.