בחורף של אותה השנה היה "בייבי בום".
בסוף השבוע תאונת שרשרת קטלנית. נהג משאית שנרדם, הרוגים,
פצועים, מעקה בטיחות מפורק.
בהתנחלות חיילים שמרו על משפחה ועל העז שלהם שהייתה בהריון.
אתמול בלילה חולייה של החמאס ריססה את החיילים והמשפחה.
העז חולצה בשלום.
אני הייתי כתב מתחיל שרק עבר ממקומון מצליח לעיתון בהפצה
ארצית, אז סיקרתי את הבייבי בום.
ישבתי במשרד מחלקת יולדות מול רופא מיילד בכיר הפנקס שלי מלא
ברשימות ומספרים שונים ומשונים, היה לי את כל מה שצריך לכתבה
של עמוד 18 בעיתון של 20 עמודים.
"היית רוצה לדעת עוד משהו?" שאל אותי הרופא.
הייתי רוצה לדעת הרבה דברים חשבתי לעצמי, הייתי רוצה לדעת למה
נהגים ישנים בצהריים ודווקא על הכביש, ולמה החמאס פספסו את
העז, ולמה צריך לסקר על גידול בתינוקות שנולדים כשיש גידול
באנשים שמתים. רציתי לדעת למה בכלל יש בייבי בום.
"למה יש בייבי בום?", שאלתי את השאלה שעמדה לי בראש.
הרופא שהופתע מהניסוח הפשוט של השאלה הרים גבה.
הסתכלתי עליו במבט מרוכז, מחכה לתשובה שתגרום לי להרגיש שהיום
הזה לא בוזבז על כתבה מגוחכת.
"טוב", הוא אמר "ביבי בום הוא עלייה בתינוקות שנולדים בקרב
אוכלוסיה שנמצאת במצב של מלחמה, או שיש עלייה מסיבה כלשהי אחרת
בהרוגים בה, והמצב הנפשי של הנקבות משפיע ביולוגית ומגדיל את
הסיכוי שלהן להיכנס להריון, ובסופו של דבר יותר נכנסות להריון
ויותר יולדות".
הסתכלתי לאחור על אישה עם בטן תפוחה מוסעת בכסא גלגלים לחדר
בהמשך המסדרון, ותהיתי אם היא הייתה נכנסת להריון בכלל אם נהג
המשאית לא היה נרדם. חשבתי על העז, ואם היא נכנסה להריון בגלל
מתח נפשי שנגרם ממלחמות, או בגלל שפגשה תיש בר. חשבתי על כתבות
לא חשובות. חשבתי על עמוד 18.
"טוב, אם זה הכל אני באמת צריך ללכת, יש לי המון עבודה".
בטח שיש לו המון עבודה, הוא רופא מיילד.
ובחורף של אותה שנה היה בייבי בום.