אחרי שהלכתי לעולמי לא נשארה לי כל ברירה אלא לצאת אל
הלילה, והלילה לא יצא לקראתי.
אני מבקש ממך, עזרי לי, בבקשה, הושיטי יד, געי בי, אני זקוק
למגע, לייחס, למילה שלך. המכתב הזה נכתב אלייך, כי את, רק את.
אבל יודע שלא סביר שתקראי את המכתב הזה, גם אם יגיע אלייך לא
תייחסי לו כל חשיבות, תנסי לדמיין אותי יושב על החוף בסוף
הלילה וכותב, נלחם בעצמי, בבדידות שאני כופה על עצמי ביציאה
ללילה התל אביבי, ותמשיכי לשוט הלאה במחשבותייך, הרחק ממני.
ואני מחפש דרך, אנשים, אותך. לא מחפש משמעות, לא שואל שאלות
קשות מידי, כי יודע, אם אטפס גבוה מידי - אתרסק.

  "סודות בפריחתם, חישוב קיצים,
   גם בדמך אני יודע, ולא נדע,
   ולא רוצים לישון, רוצים להשתגע."

  באחת וחצי בלילה עזבתי את קפה לבנה, עוד ערב נסגר, עוד ערב
מת, הלילה מתחיל. מדרכות נעות אחור מלוות מבט עוקב אחר דרך,
זורמות בן יהודה-ארלוזורוב-דיזנגוף, מנקות מחשבות. מוצא עצמי
הולך באיטיות ברחוב דיזינגוף, נותן לרגלי לסחוב אותי לדרכן,
לדרכי. עובר תחת ביתי, לא נכנס אליו, לא עכשיו, משהו טוב חייב
לקרות בלילה הזה, הלילה, לא אהרוג אותו בשינה, לא אהרוג את
הלילה.
האם את שומעת? מקשיבה? פתוחה מספיק כדי לנסות להבין? לקבל אותי
כמו שאני, הולך לבדי באיטיות ברחובות תל אביב באמצע ליל אוגוסט
חם מידי?
לא. אני חושב שלא, בטוח שלא. היופי פתח אשליות, היופי גם יסגור
אותן.
בת זונה! למה את לא מקשיבה?! אני מדבר אלייך, כותב אלייך, מבקש
ממך מספר דקות של הקשבה ופתיחות, מתחנן להקשבה. אבל את בשלך,
חיה את הלילה שלך. את לבדך הלילה, אני חושב. אני לבדי.

  הארון נע בראש השיירה, נאחז על כתפיהם של שישה גברים
צעירים, מעיק עליהם בכובד משקלו כאילו הוא חסר נקיפות מצפון,
מוביל אל חוף הים לעבר שמש מסנוורת אופק, צובעת ים צהוב מרהיב,
מכאיב על מבט. השמיים נקיים עננים, אבל שמש מונעת תכלת, צובעת
אופק צהוב המשתלב עם ים, כמו אין ים ואין שמיים, רק אופק אחיד.
והארון נע לאיטו, השיירה אחריו, כמו זנב המסרב להיתלש מהלטאה
המצויה במצוקה, הראשים מופנים לאדמה כמו מחפשים דבר מה, אולי
נמלים, אולי מטבע עזוב, אולי השתקפותם באספלט הרותח מיום חם
מידי למרות שעת הערב המתקדמת.

  מטרת הנסיעה היא עצם הנסיעה עצמה, אין לה משמעות אחרת, אין
כל סיבה הגיונית או מיוחדת ליציאה מהבית בשעת לילה מאוחרת זו.
כבישי הצפון ריקים, מאפשרים לי לנסוע לאיטי, בקצב שלי, להביט
על גבעות חשוכות מוארות באור ירח עמום, אורות הכפרים בצדו השני
של הירדן מזכירים לי קיומה של מציאות אחרת בטווח אפס. אבל אני
לבדי, היעד הוא הלילה, נוסע לאן שהלילה ייקח אותי אליו. ובכל
זה מצפה שמשהו יקרה, הלילה, אחרת זה יהיה סתם עוד לילה.

  כל החנויות זועקות לי באורות ניאון לבנים "מכירות סוף
העונה", כמו רוצות להזכיר לי שהעונה נגמרה, קיץ עבר, אך הגוף
כבר לא מסוגל לדמיין רוחות צפון, כמו לא מאמין שהשרב יכול
להתפוגג, לא זוכר גשם, שוכח את עצמו ברחוב דיזינגוף המואר מעל
כל כורח מציאותי.
"אתה!"
"למה?"
"לאן זה?"
מביט בה מביטה בי בעיניים כהות גדולות, יושבת ובוחנת אותי כמו
בוחנת כל אדם העובר ברחוב, לא מחפשת את עצמה, מחפשת אדם אחר.
ואני קופא במקום, יש לי את הזמן ואין לי מה לעשות עם הזמן הזה,
אז עומד ומביט בה.
היא קמה, רגליים חזקות בקושי מצליחות לסחוב משקל גוף עצום
"ידעתי שתעבור כאן, הרגשתי את זה." היא מניחה ספר של רם אורן
על הכיסא, כמו חשוב לה להדגיש שהיא קוראת את הספר הזה. "הופעת
בהורוסקופ שלי, אתה מזל אריה."
"לא. גדי."
"ידעתי שיבוא גדי, ממזלות האש, הגורל ידוע מראש, אין מקריות,
אל תפחד ממני, זו לא אני, זה הגורל."
ואני עדיין לא מסוגל להוציא מילה, מחפש מפלט לעיני, דרך להימלט
מעיניה שלה, מחפש דמות שתציל אותי, והיא בשלה, מביטה בי בפה
פעור, עיניה הגדולות משדרות סימפטיה, וכבר אין באפשרותי להתחמק
מהן. מחשוף עמוק מידי מבליט חזה כבד, שכתובת קעקוע מצויירת על
חלקו העליון. יש בה יופי מסוים, בשעה זאת של הלילה אני יכול
לראות בה יופי למרות משקלה הכבד והאגן הגדול הפוגע בפרופורציות
הגוף.
"תקרא לי לילה."
"לילה" אני חוזר על שמה.
"ואני, זאת אומרת אני, אני, מצטערת." היא צוחקת במבוכה, הצחוק
דווקא נאה לה, אבל היא לא מצליחה להדביק אותי בו, ושוב נסוגה
לאחור.
"אני קוראת עכשיו את רם אורן, פיתוי, אני חושבת שיש בספר הזה
משמעות, זאת אומרת ש... הוא נותן להרגיש ש..." לילה מנסה לפתח
שיחה, ואני כבר מתנתק. "קראת את הספר הזה?"
"לא."
"ולמוזיקה אתה מקשיב?"
"איך כש..." אני לא עוזר לה לשבור את הקרח, לא מוצא בה עניין.
זה לא רק שהיא לא יפה, בכל זאת קיוויתי למצוא דמות, עניין,
אבל... ואם אבלה איתה את הלילה, אז? לא. לא ארגיש יותר טוב,
זאת לא היא, זה לא אני. ואולי בכל זאת? אאפס את שעון החול
הסופר זמן מאז ידיעת אישה, כך שאם אשאל לא אשקר, כשאשאל את
עצמי, אדע תשובה, ואחרי שאברח אייפה דמות, אקשט, ואוסיף
לדמויות לילותי.  
מביט על עצמי מהצד, מביט בדמות הניצבת מולי, דמות שלא מוצא בה
כל עניין, ובכל זאת עומד מולה, חושב ברצינות על... לא יודע מה
אני רוצה, לא מוותר על דמות שברור לי ש... נאחז בכח בניסיון
למצוא בה משהו חיובי, תכונה שתתן סיבה לעמידה הקפואה מולה,
להבעה הסתומה, הכמעט איוולת, על הפנים שלי כשאני מביט בה.
"אולי תעלה אלי לקפה?"
לעלות? ואזכה במגע, אעניק מגע, אתן יחס. לעלות? ומחר אביט
במראה ואברח, ברור שאברח, אנסה לשכוח את הלילה, להדחיק, להרוג
את הלילה, או לפחות ליפות אותו, אותה, לשנות, לשקר.
המבט שלה מזמין, מתחנן שאבוא, שאפתור את בדידותה, אבל מה עם
הבדידות שלי? הצורך שלי גם במילה טובה בנוסף למגע, בדמות שאדע
שארצה להמשיך איתה מעבר ללילה, שאמצא בה דמות, ויופי. אני לא
אמצא את זה כאן, לא אצלה.
"לא. אני בדרכי ל..."
"חבל" היא אומרת בעצב, משפילה מבט, "ואני ראיתי גורל שנפגש,
ידעתי שתבוא."
שומע רעד בקולה כמו מאמינה במילים שלה, ואולי באמת מאמינה, אבל
אני כבר רחוק, לא מביט אחור לעבר פנים חינניות, חזה גדול, ואגן
ענק כמו אגן הים התיכון כאילו אומר שחדירה לתוכה כוללת טיול
חינם לאנטליה.
אז אני לבדי, ויודע שאת לא שומעת אותי, ואם הגעת עד הנה אז את
בטח לא סובלת אותי, את לא רוצה מקום בסיפור שלי הלילה, את
מחפשת גבר, אני חושב. ואני, אני...
אז לא אהבת את הקטע הזה, אבל זאת האמת, זאת המציאות שלי הלילה,
ואני הכלוא בתוכה מוצא את עצמי צועד לאורך הרחוב, וחושב.

  שלוש צלליות עומדות על הקיר, למשב רוח קל הן מתחילות לרקוד.
רקע צהוב עוטף חדר קטן חסר תמונות, ריח קטורת ממלא את נפח
החדר, שלושה נרות מודבקים על רצפה מפזרים אור חיוור, ברדיו
שדרנית צעירה מגלי צה"ל מתנצלת על דיסק קופץ, ומעבירה לשיר
הבא, ובמרכז החדר אני, יושב לבדי על רצפה, לא רוצה לישון,
משתלב בתוך הזמן הזורם לאיטו אל בוקר, ומנציח את הרגע
בזיכרון.

  הרוח חלשה ונעימה בשעה זאת של הלילה, לא מצאתי אף בן אדם
לכן אני לבדי על ההר הלילה, שוכב על הגב, לא מצפה לראות בני
אדם, הגעתי לשום מקום.
הלילה יפה, מספר עצי אורן כמעט ולא מסתירים שמיים מלאי כוכבים,
שמיים בהירים למרות שאין ירח. כוכב הצפון, קסיופיאה וקפלה
בוהקים כנורות אדומות בשמי הצפון. אפשר לשמוע את הרוח, כמו
מעבירה איתה מסר מיוחד ממרחקים, ממקומות אחרים בהם אין אנשים.
ואני שוכב על הגב, מביט שמיים, מקשיב רוח, מנסה להבין את שבאה
להגיד, מייצר שקט שתוכל להעביר הלאה.
עוד כוכב נופל, בשקט, תמיד מצפון, תמיד בדממה מוחלטת, שיא מטר
פרסאידים, אחד אחרי השני נופלים הכוכבים, גרגירי האבק נשרפים
בכניסתם לאטמוספירה, טוענים את האוויר מטען חשמלי המאיר באור
גדול, בוערים לרגע קצר, ונעלמים. אבק הופך לאפר, אבק אדם,
חולפים לילותיו, הלילה שלי, לבדי, על ההר, בשום מקום.

  העיר לא נגמרת, הלילה ארוך, אולי ארוך מידי בשבילי, ואני
הולך לאיטי לאורך הרחוב, אני לבד עכשיו, וכותב אלייך. הייתי
רוצה להיות כוכב של סרט, להיות הגיבור, שסביבו תתרחש עלילה,
אבל אני כאן, אפילו לא גיבור שלך, גם לא של עצמי.
את צוחקת עכשיו, אני יכול לראות את תווי שפתייך מתרחבים, יכול
לדמיין אותך צוחקת למרות שאף פעם לא ראיתי אותך צוחקת. אתה?
גיבור? זה לא מסתדר לך, את רואה דמות מוזרה מהלכת בלילה בתל
אביב, לא יותר. את רואה אותי. את לא רואה דבר.
"אני הקוסם, אני בורא הברווזים, ממציא אנשים, אני, קודם כל
אני, אני לא מגזים. אני נותן לך סיכוי הלילה, אני מהווה את
ההזדמנות, אני אברא אותך כרצונך, כרצוני, אם רק תספר לי את
הסיפור שלך. אני בורא הברווזים." האיש עומד מולי, מביט בי
בעיניים רעבות. על עניבה תחת חיוך כבד כתוב אלוהים, מכנסיים
מחויטות לא מסתירות נעליים איטלקיות מג'בליה, ובידו סיגריה,
המהווה את המכשול היחיד, היכול להפסיק את רצף הדיבור.
"אני אשר בראתי אנשים מציע לך הצעה שלא תוכל לסרב לה, אני אספר
את הסיפור שלך, אבנה לך דמות, אופי, אעלה אותך על נייר, לתוך
המדיה, אנשים ברחוב יזהו אותך, ירצו להיות כמותך, יש לי היכולת
לברוא בני אדם."
ואני עומד ותוהה, אולי יש כאן הזדמנות? האיש הזה באמת רוצה
לעזור לי, הוא מציע לי עזרה, אני חושב שאני צריך עזרה.
"בעיר הזאת, בתרבות הזאת, מי שלא מופיע בעיתון, נשמע ברדיו,
מופיע בטלוויזיה, לא קיים, איננו, הוא אין אדם, חדל אישים
היכול לחפש עצמו בלילה ברחוב, לחפש ולא למצוא דבר, כמו עשן
המתנדף לאיטו ובסוף נעלם, מוחלף רק על ידי אוויר מזוהם. אני
כאן כדי לברוא אותך."
השפן הולך בראש השיירה, מתופף בקצב אחיד על התוף, שני צעדים
אחריו שני גמדים לבושים אדום מנגנים חצוצרה בזיוף צורמני כמו
שייכים לאגדה הלא נכונה. שישה גברים סוחבים את המרכבה, וילונות
אדומים מתנופפים ברוח דמיונית, רוח שלא מגיעה עד אלי, לא מספקת
לי קרירות, ובתוך המרכבה נערה גבוהה לבושה שמלת מיני שחורה,
שער בלונדיני גולש ששכח כבר את צבעו האמיתי, ושפתון בצבע אדום
דם. "אני דנה, דנה זה שמי, בכל הארץ יצא שמי, בדרכי מצעירי תל
אביב לרמת אביב גימל, כל העיר מכירה אותי, אנשים מסתכלים עלי
בהערצה כשאני עוברת ברחוב, תל אביב זה אני, ואני תל אביב, אז
בוא ונשק את רגלי, הערץ אותי, הצטרף אל סוחבי המרכבה, אל הזרם,
האופנה."
"אני לא מכאן." אני מנסה להתחמק, מתקשה לעמוד בחיוך הכובש
הנאור שלה, ומתחיל לגמגם "אני למעשה... לא מכאן. אני מהצפון
במקור. צפון הארץ."
"איזה מותק, אז אתה מאלה, שמאמינים שיש חיים מצפון להרצליה?
שהכוכבים אינם המרכז סביבם מסתובבים החיים? תמיד נחמד לשמוע
שיש עוד כאלו אנשים."
המרכבה ממשיכה בדרכה במורד הרחוב לתוך הלילה התל אביבי, נעלמת
כמו רקע אדום בקצה הרחוב. השפן של אנרג'ייזר ממהר אחריהם, והוא
בכלל ארנב! הוא תמיד מאחר. גם אני.
בורא הברווזים מוציא מכשיר הקלטה קטן "אני מציע לך מקום
בתהלוכה, בחר לך תפקיד ואתה בפנים."
אבל אני לא מוצא את מקומי במרכבות התהילה התל אביביות, לא זה
מה שאני רוצה, אני שואף להרבה פחות, מסתפק במגע יד קל, בהבנה,
רוצה שתביני אותי, שתקבלי אותי כפי שאני.
בורא הברווזים נעלם לתוך הלילה, ואני ממשיך בדרכי, הולך לאורך
רחוב דיזינגוף. זה לא משנה לאן אני הולך, כל הרחובות זהים, אין
חשיבות למקום עצמו, העיקר להיות בתנועה, ללכת.

  הארנב מוביל את התהלוכה, התיפוף איטי מידי, עייף, ששת
הגברים הולכים אחריו, השמש כבר טבעה בים משאירה אחריה מגוון
צבעי אדום כחול לקשט בהם דקות אחרונות של אור. הגברים צועדים
באיטיות, המשקל שהם סוחבים מקשה עליהם, איטיות הארנב מרדימה
אותם, אבל הם מתמידים במשימה, צועדים כמו הם עבדי הארון והוא
השליט, עטוף בד אדום, ניתן לחשוב שהוא רוצה להשתלב עם השקיעה,
כמו נמצא הוא בהלוויה של השמש, משלים עם הידיעה שלא ישוב לראות
אותה.
ואולי יש בזה מן החיוב, ברגעים אלו כמעט ושכח את אנוכיותה,
שורפת עיר בחום כבד בלי רגשות אשם, מסנוורת שמיים, צובעת עיר
באפור. אבל מי זוכר זאת עכשיו, כרגע מוכן לסלוח על הכל, בעיקר
לנוכח יופי שמיים באדום, כמו נצבעו רק לכבודו.

  צלליות אור נעות מעל גבעות חשופות מקדימות מכונית הנוסעת
מהר מידי בכביש העולה לחברון. מכשיר הקשר דומם, כמו מת, כמו
הלילה בתוך מגדל השמירה. ורק מחכה שהזמן יעבור. הזמן לא שלי,
זהו זמן שאול, ואני מצטער על כל לילה שנאלץ להרוג. מתאבל על
הלילה, חושב איך הבאתי את עצמי למצב בו אני עומד במגדל שמירה,
והזמן לא שלי, כאילו מכרתי את הזמן שלי. זה מעציב אותי.
באוהל מחכה לי הספר חיוך הגדי של דוד גרוסמן, מוכן לתת לי
זווית מבט נוספת, לשקף את פני דרך פניו הלא יפות של הגיבור,
הנמצא במערה, כובש לא כובש, שבוי לא שבוי בידי המשוגע הזקן,
וגם הוא מאבד דרך, וכבר אין לאן לחזור, לא האישה בתל אביב, לא
בניין החטיבה, המודעות למעשיו מתחילה להיקלט.
נוגה מאיר מעל גבעות מזרח רומז על בוקר מתקרב, הקפה בכוס
הפלסטיק כבר קר אבל מעדיף לא לשתות אותו כדי לא להקשות עלי
להירדם. ההחלפה שלי מתעכבת, ואולי כדאי להישאר ער שעה נוספת
ולראות זריחה, לראות את השמש העולה מעל גבעות מזרח מרצוני
החופשי, בלי מחויבות, בלי לשמור על דבר מה תוך כדי, לא על
אנשים, לא על אדמה שאנשים אמרו עליה כי היא קדושה, לא על עצמי,
רק לראות זריחה וללכת לישון, לישון, כי הלילה לא שלי, ואני
מצטער על זה שהרגתי אותו.

  "לאן אתה הולך" נשמע קול מעבר לעציצים גבוהים.
"זה לא משנה" אני עונה בלי מחשבה.
"בוא שב" היא מזמינה אותי לשבת מולה ואני מציית, מתישב. שתיקה.
בוחן אותה בוחנת אותי, שומרת על פנים אטומות, לא מבהירה מדוע
ההזמנה המפתיעה, מחכה שאני אפתח בשיחה. נשיפה, שאיפה, נשיפה,
מסדר את האוויר. "ראיתי אותך עובר פה לבדך הלוך ושוב, חשבתי
אולי תרצה לשבת עם מישהו." היא יורה באוויר, ופוגעת.
ואני מתבייש בעצמי על העובדה שהולך לבד ברחוב בלי כיוון,
משוטט. יודע לאן הולך, לא, לא נכון. לא יודע. יודע למה אני
הולך, אבל לא יכול להסביר את זה, היא לא תבין, היא תצחק עלי.
"אורי" מציג עצמי כדי להתחמק ממבוכה.
"סיגל" היא מושיטה לי יד באצילות אדיבה.
"אני רוצה ממך דבר מה" היא מבקשת.
"אני מקשיב" נמנע מלהתחייב לכלום.
"יש לך זמן?"
"כן" הסקרנות שלי נמתחת.
"ספר לי סיפור."
"מה?"
"סיפור."
"איזה סיפור."
"זה לא משנה, ספר לי סיפור."
"סיפור אמיתי."
"לא משנה, ספר לי סיפור."
ממשיך להביט בה, העיניים החומות שלה לא מרפות מהעיניים שלי,
בוחנות אותי. משפיל מבט, רואה אותה משלבת רגל על רגל תחת
השולחן באיטיות, כמו מניעה אותן רק בשבילי, כמו מוכנה כבר
לשמוע את הסיפור שלי, ממתינה למילים שלי.
ונזכר בך, אולי זאת לא את, אולי זאת היא, אז משחק את המשחק
שלה.
"איפה את רוצה שאתחיל" מושך זמן בשאלה מטומטמת, מנסה לקבל רמז
על מה היא רוצה שאספר לה. מנסה לחשוב על סיפור, אני לא אספר לה
על תל אביב, אני אספר לה על מקום רחוק מכאן, על מציאות אחרת.
"בך" היא לא מקלה עלי, ממשיכה לבחון את העיניים שלי עם העיניים
היפות שלה. מביט סביב, מושך זמן, לרגע שם לב כי לא נתתי מחשבה
למקום בו אני יושב. אני יושב במשולש, מולי יושבת אישה יפה,
יושבת ומביטה בי, מחכה לי. בית הקפה כמעט ריק, זוג נוסף יושב
בתוך הבניין, מלצרית וברמנית מדברות בינהן על הבר, לא שמות לב
לנוכחות דמות נוספת במקום.
'הגשם הדקיק לא מפסיק לרדת, הקור מקפיא את כפות הידיים בשעת
בוקר מוקדמת, ולמרות זאת העיר מתחילה את חייה, אנשים יוצאים
לעבודה כרגיל, המוכרים בשוק פותחים את הבאסטות סביב כיכר
השעון, ואני בתוך הג'יפ מקיף את הכיכר, מביט בחוסר הבעה על
הסמטאות המובילות אל הקסבה.' אני לוקח אוויר, מביט בסיגל, בודק
אם היא מקשיבה וממשיך. 'אור יום עמום עוטף את העיר, השמש עדיין
לא עלתה מעל קו האופק. בשעה מאוחרת יותר סיבוב כזה היה גורר גל
של זריקות אבנים, אבל בשעה הזאת ובקור הזה... יחד איתי בסיור
נמצאים נהג מילואים מבוגר בשם יוסי, ואלעד, חייל צעיר שרק הגיע
לפלוגה.'
מלצרית נחמדה מתקרבת אלינו ומאפשרת לי לקטוע את הסיפור, עכשיו
כבר מצטער שמספר סיפור על הצבא, הכל בארץ הזאת מסתובב סביב
הצבא, אבל כבר מאוחר מידי להתחרט, אני נמצא בתוך הסיפור הזה
וסיגל מקשיבה לי.
"תרצה משהו" יוצא קול שקט מפנים יפות תחת קרחת נחמדה.
"הפוך קטן."
"בשבילך עוד משהו?"
"מרטיני."
המלצרית מסתובבת וסיגל מעודדת אותי, "תמשיך, אני איתך."
'"פנה פה ימינה, אנחנו עולים על ההר", אני אומר בשקט ליוסי,
והוא נוסע באיטיות בכביש המטפס בין הרחובות הצרים של שכם, נוסע
נגד זרמי המים, הניגרים למטה באיטיות כמו מאיימים להטביע עיר
ולי בכלל לא אכפת.
"לאן אנחנו נוסעים?" אלעד מנסה להבין לאן אני חותר.
"הר עיבל."
"אבל מספיק קר כאן למטה!"
"זאת הסיבה שאנחנו עולים להר."
"יש לי חלום, שיום אחד, אורי, בתור מפקד סיור צעיר, אחראי
ונבון, יבצע את הפעולה הנכונה, המבצע עליו יקבל צל"ש בזכות
ביצוע מדהים למרות הקור העז, ויכניס אותנו לפלוגה לשתות קפה
חם."
אני לא מגיב, כבר רגיל לציניות של אלעד, הוא לא מתכוון לזה
ברצינות, לפחות אני חושב שלא, אני חושב שהוא שמח שאני מוציא
אותו מהעיר. אני שמח שאני בורח מהעיר.'
שוב אני נעצר, מביט בסיגל, ממתין לחוות דעת, לאישור, חושש
שהסיפור שלי משעמם. מה הטעם בסיפורי שכם בשעה זאת של הלילה?
סיגל תכף תקום ותלך, תגיד שמאוחר מידי, ועייפה, וצריכה... ולא
תשאיר זכר מעצמה, תשאיר רק חלל, שיישאר במקום בו היא יושבת,
ואותי להלך לבדי בלילה. סיגל יפה ושקטה יושבת קשובה אלי, ואני
תקוע בסיפור חסר פואנטה. הסיפור שלי תקוע!
"אני זורמת איתך, אני רוצה שתמשיך את הסיפור." סיגל מוציאה
סיגריה ומדליקה אותה, היא מציעה לי אחת ואני מסרב. יודע כל כך
מעט עליה, בעצם לא יודע כלום, מוצא את עצמי יושב מולה ומספר לה
סיפור. סיגל נשענת לאחור, יד מניעה בעדינות מופגנת את השיער
שלה לאחור, מחכה בסבלנות שאמשיך את הסיפור, לא לוחצת, רגועה.
אם רק הייתי יודע מה היא רוצה, בשבילה גם אשנה את הסיפור, אשנה
את הסיפור כדי להגיע אליה, והיא כמו לא מודעת לכח שהיא צוברת
בשתיקתה, מאפרת על הרצפה ומביטה בי.
'בין טיפות הגשם מתערבבים פירורי צמר גפן קטנים היורדים לאיטם
ונמסים על שמשת הג'יפ, כבר פחות קר לי, "סע לאט-לאט, הכביש
קפוא, ואין השפעה לבלמים." אני מוודא שיוסי בקיא בנסיעה בשלג.
אם נתקע על ההר אני אצטרך להסביר למה טיפסתי עליו מלכתחילה.
"שלג" אלעד מתפעל כמו ילד קטן, "שלג!" כמו לא יודע שעל ההר ירד
שלג בבוקר כזה, ובעצם הוא באמת לא ידע, הוא פשוט לא חשב על דבר
אחר מלבד זה שקר לו.
העצים האחרונים כבר מאחורינו והדשא הירוק, השולט בכל חלקו
העליון של ההר מתחיל להתכסות כיסוי לבן עדין. הגשם כבר פסק
לחלוטין, ועכשיו רק פתיתי שלג ממלאים אופק בלבן. הג'יפ עובר
פיתולים אחרונים בדרך לפסגה, הכביש כבר לבן כולו, למטה מופיעה
עיר צפופה ואפורה שאין לי כל קשר אליה, לא אכפת לי מה קורה שם
עכשיו, ומה כבר יכול לקרות בשעת בוקר מוקדמת בבוקר הכי קר
בשנה! לא יודע אם שמש עלתה כבר מעל האופק כי ענן כבד מכסה אופק
בולע בתוכו את ג'בל כביר ומאפשר רק לאור חיוור להאיר את הרי
שומרון'.
"אני רוצה שתוסיף לסיפור אהבה" סיגל קוטעת אותי.
"אבל אין אהבה בסיפור הזה."
"אז תמציא אהבה. זה הסיפור שלך!"
"בסדר, בעצם היה משהו דומה. אולי אפשר לומר. אהבה. אני אנסה."
הדיבור שלי מקוטע, ממש גמגום, בניגוד מוחלט לרצף הסיפור.
סיגל לוגמת באיטיות מהמרטיני, רק עכשיו אני שם לב שהשתייה
הגיעה, מנצל את ההזדמנות כדי לחשוב. האם לספר לה על מיכל? לא
חושב שזה מתאים, ואיך אני אכניס אותה לסיפור?
פותח שתי שקיות סוכר חום לקפה, מערבב ביסודיות ולוגם ממנו
באיטיות, טועם מהקצף, נזהר שלא ישאיר סימן על השפתיים. רציתי
לסיים את הסיפור שלי כאן, על ההר, לתת לה לספר את הסיפור שלה.
אבל עכשיו אאלץ לרדת בחזרה אל העיר.
'"עכשיו זמן קפה" אלעד פוקד.
"יש דבר אחרון שאני צריך לעשות הבוקר." אני מנפץ לאלעד את
התקוות לרגע של חום. עומד ומביט על הרכס ממול, הר גריזים, הר
הברכה, המבט יורד באיטיות אל עיר, אל אנטנות בניין החטיבה.
מיכל כבר ערה עכשיו, היא בתוך הבניין. אם רק היתה נותנת לי
רמז, מילה, מילה אחת והייתי שלה, ובעצם זה לא נכון, כי היא
יודעת, אני שלה. והיא שומרת על השתיקה הרגילה שלה, השתיקה
הכובשת אותי.
כדור השלג החמישי, שפוגע לי בדיוק בראש, מעיר אותי מההרהורים.
"אספו כמה כדורי שלג, אנחנו הולכים לכבוש את בניין החטיבה."
אני אומר ומתכוון בעצם רק לאלעד, יוסי כבר סובב את הג'יפ. הרוח
התחזקה והשלג מצליף בפנים, מכאיב. עד עכשיו לא שמתי לב לכאב,
לאלעד לא אכפת מהכאב, יוסי מסתתר בג'יפ. ואנחנו כבר חוזרים
לעיר, לשכם הגשומה והקרה.'
אני קוטע את רצף הדיבור, נושם אוויר. סיגל מחייכת אלי, החיוך
המתוק שלה גורם לי התרגשות, חבל שהיא לא יושבת קרוב יותר אלי,
אולי הייתי זוכה גם במגע יד על כתף בנוסף לחיוך.
'הג'יפ נעצר ליד הבניין האפור המכוער הענק, אלעד ממהר לקפוץ
מהג'יפ עם שני כדורי שלג בידיו, אני יורד אחריו באיטיות כמו
משתתף בחוסר רצון במשחק שאני המצאתי. אלעד ממהר במדרגות, אני
אחריו, הוא לא דואג, האחריות עלי, אני כבר מהסס, אולי זה לא
יתקבל בהומור הראוי? אולי נתקל באיזה שהוא קצין בכיר? והרי
ידוע שהסמח"ט של החטיבה הזאת בן זונה. אלעד יודע לאן אני הולך,
ופקידת המבצעים מקבלת ממנו את כדור השלג ישר בפנים. אחרי שהיא
נרגעת מההלם הראשוני, ואחרי שרואה אותי נכנס אחרי אלעד, היא
צוחקת צחוק עלוב, משדרת שהבינה את הבדיחה אך ממש לא רצתה
להשתתף בה. קרן תמיד היתה בסדר. רווית מנופפת לי לשלום וממשיכה
לדבר בטלפון, ורק מיכל לא מרימה את ראשה, ממשיכה לכתוב דו"ח
פעילות יומי כאילו לא שמה לב לנוכחותי בחדר, כמו איני קיים.'
"תמשיך" סיגל מונעת ממני לעכב את הסיפור, "אני שמחה שחזרת
לעיר."
לוגם באיטיות מכוונת מספל הקפה, הסיפור הזה מעייף אותי, לא
אותו רציתי לספר לסיגל, אבל עכשיו אין דרך לברוח ממנו.
'אני מגיש למיכל את כדור השלג הקר לידיים, זה מחייב אותה
להגיב.
"בוקר טוב" היא אומרת לי.
"מה שלומך?"
"בסדר."
"איך היה בבית?"
"כן."
מיכל ממשיכה לרשום את הדו"ח תוך כדי דיבור, אני מפריע לה, היא
לא מקדישה לי זמן, התייחסות. היא קרה כמו כדור השלג הזה, ולא
רק כלפי, אולי זה מה שעושה אותה כל כך... ואני לא מצליח לשבור
את קיר הקרח.'
"אתה מוזר, הסיפור שלך מוזר, אני מבינה למה לא הולך." סיגל
קוטעת אותי, מתערבת לי בסיפור. אין לה זכות לעשות את זה! אני
ממשיך בסיפור, לא נותן לה לפתח את זה.
'המכתב שהשארתי בערב הקודם ליד המחשב כבר לא היה שם, היא קראה
אותו, אני בטוח שהוא העלה חיוך על פניה, ובעצם אצל מיכל אי
אפשר לדעת. לא נאמרו במכתב דברים מפורשים, אבל יחד עם כל
המכתבים הקודמים, כמעט כל ערב, היא יודעת... וגם עכשיו לא
אומרת מילה, כמו התפקיד הוא כל עולמה, ואולי הדרגות גורמות לה
להרגיש, אבל אני לא מוותר, ובאמת לא יודע למה, אין הגיון במרדף
חסר סיכוי.
מיכל לא מרימה אלי את המבט, ואני נפרד ממנה בלהתראות שקט, נפרד
מקרן בנגיעה קלה על הכתף. "אתה בסיור הערב?" היא מתעניינת.
"לילה."
"אז תבוא לבקר."
"את יודעת שאבוא."
וכבר מוצא את עצמי בדרך החוצה אל עיר, אל המציאות, לארוחת בוקר
בפלוגה.'
אני לוקח אוויר, הסיפור שטף בקטע הזה, ואני חשבתי שיהיה לי
קשה, אבל אין לי בעיה להיפתח בפני סיגל, היא עדיין זרה בשבילי,
ועכשיו יש לי הזדמנות לחזור אליה, לחזור לתל אביב. לא האמנתי
שאתגעגע לתל אביב.    
"אני רוצה סוף טוב, אני רוצה שהאהבה תנצח." סיגל דורשת.
"אני לא חושב שזה יתאים."
"תן לדמיון שלך לרוץ. אני רוצה סוף טוב לסיפור."
"זה לא ילך. בהרכב הזה... של הדמויות. בסיטואציה הזאת. אני
צריך לשנות את הדמויות... כדי לאפשר קשר אמיתי בינהן." אני
מתקשה לנסח את המשפט.
"אז תשנה, אני בטוחה שאתה יכול, הסיפור הזה שלך, הדמויות
בשליטתך, שנה אותן! תן לעצמך לקפוץ לעולם הדמיון, אל תתקע
במציאות." סיגל מתקרבת אלי מעט עם הכסא, התנועה שלה עם הכיסא
מגושמת, הכיסא חורק, מבטה של המלצרית ננעץ בה. סיגל מגיעה
לטווח נגיעה, נוגעת עם היד העדינה בכתף שלי, וחוזרת על המשפט
"אני רוצה סוף טוב, אני רוצה בסיפור אהבה."
רעד עובר בי, כבר זמן שלא נגעה בי יד, עוקב אחר עדינות התנועה
של היד החוזרת למקומה, מביט בעיניה בהוקרת תודה. אין מה
להתווכח איתה, היא דורשת דבר והיא תקבל את מה שהיא רוצה, אני
אאלץ לשנות את הסיפור שלי בשבילה.
'האורות הצהובים נעים לאחור, בין הסמטאות שולט השקט של שעת
הלילה המאוחרת, שקט שיכול כל רגע להפוך ל... ואני נוסע ללא
מטרה, אין לי קשר לעיר בה אני נמצא, אני נמצא פה די במקרה, לא
יודע מה אני עושה כאן, אבל יודע לאן עכשיו, יש בעיר הזאת דבר
אחד שמעניין אותי אישית, רק אדם אחד, אני לא אוותר עליה, אנחנו
נוסעים לחטיבה.'
סיגל מסיימת את כוס המרטיני ואני משתתק, הסיפור שלי גרוע,
גרוע! הוא כבר לא הסיפור שלי. זה הסיפור שלה.
"הסיפור הזה לא טוב."
"למה?"
"כי אני לא אוהב אותו, זה כבר לא הסיפור שלי."
"אתה לא יכול לסיים אותו כמו שהוא נגמר, אתה חייב לשנות את
הסוף."
מכונית רנו נעצרת מול בית הקפה, גבר צעיר יוצא ממנה, צועד
בהליכה מרשימה, נהנה מתשומת הלב שהוא יוצר. רק שלא יתיישב
בשולחן שלנו.
"רמי תכיר את..." סיגל שכחה את השם שלי.
"אורי" אני עוזר לה.
"ג'וני ווקר" רמי מורה למלצרית מרחוק, "עם קרח" הוא מוסיף
מיד.
ואני משתתק, אז מה שווה כל הסיפור שלי? עכשיו לא אגיע אליה,
והיא מצויה במרחק אלף שנות אור ממני.
שתיקה. רמי בוחן אותי, אני בוחן את סיגל, אני לא אתן לה לברוח
ממני, רוצה אותה איתי, רוצה את הסיפור שלה, והוא, שרק עכשיו
הגיע, עומד כמחסום בינינו.
"מאיפה אתה אורי?" רמי שובר את השתיקה.
"אני גר שתי דקות מכאן."
"הוא אירח לי חברה, בחור מעניין." סיגל מדברת עלי מולי.
היד שלי רועדת קלות כשאני מחזיק את ספל הקפה שהתקרר מידי
בינתיים, מקווה שהם לא שמים לב. לקום וללכת, עכשיו! הקרב
אבוד.
"איפה אתה עובד?" רמי שואל.
"מלצר בקפה לבנה."
"נחמד."
"ואתה לא מכאן במקור?"
"אני גר בדירה שכורה."
"אז איך תל אביב?" רמי נשמע כמו פרסומת הכר פניך לתייר, ואני
לא רוצה להמשיך את השיחה הזאת.
סיגל מוציאה סיגריה, היא נהנית מדו שיח זה, היא יוצרת את
הסיפור שלה הערב, היא מנצחת עליו. "עדיין הייתי רוצה לשמוע את
סוף הסיפור."
היא לא קלטה שהסיפור שלי נגמר, כמו בטוחה שאני אשנה אותו
בשבילה.
"אני אשמח לשמוע סוף של סיפור" רמי מחזק את הצד שלה.
אם הוא היה פחות נחמד, או פחות משתדל, אז היה לי הרבה יותר קל
לקום וללכת, היה לי גם את מי לשנוא, היתה לי סיבה, וסיבות הן
דבר מקל, מקלות על ההבנה. ובעצם למה ההרגשה המחורבנת הזאת? היא
לא הבטיחה לי כלום, לא היתה לי סיבה לפתח ציפיות, בשתיקתה היא
פתחה בי ציפיות, ואני מתרסק איתן.
רעד חזק יותר אוחז ביד לאחר הלגימה האחרונה מהקפה, עכשיו כבר
משוכנע שניהם שמים לכך לב, אולי גם המלצרית, אני חייב ללכת,
להיות בתנועה, הסיטואציה במשולש מעיקה עלי, ולי אין מה למכור
לסיגל, אפילו את הסיפור שלי היא לא קנתה, כמו שגם את לא תקני
את הסיפור שלי, ואת עוד תצחקי על הנאיביות שלי, תצחקי עלי.
"להתראות. אני הולך."
"למה, תישאר עוד קצת, מה בוער?" רמי אומר, ואני לא מבין לאן
הוא חותר.
"אני צריך ללכת" אני אומר בתוקף, מוציא עשרה שקלים מהארנק,
מניח על השולחן וקם ללכת.
"לפחות הקפה עלי" סיגל מחזירה לי את המטבע, מביטה בי ישר
בעיניים, מגע היד שלה ביד שלי כשהיא מחזירה את המטבע נעים, כמו
לטיפה, העיניים החומות הגדולות קורנות טוב, היא אף פעם לא תהיה
שלי.
מוצא את עצמי מתרחק במהירות, נכנס לרחוב גורדון המואר באורות
צהובים חסרי סיבה אמיתית, המוביל אל הים, הים.

  ואני מנסה להקשיב לשיחת ששת הגברים, הנושאים את הארון, רק
עכשיו שם לב שמפעם לפעם הם מדברים אחד עם השני, דווקא כשאני
חושב שנאמר משהו חשוב, רכב כיבוי אש חולף על פני השיירה בצפירה
רועמת לכבות שריפה שארעה לפני יומיים בפרוזדור ירושלים. תמיד
הם מכבים שריפות באיחור. תמיד יש אש, אש הצובעת אופק באדום.
אבל עלי כבר ירד לילה, ולא מאמין לתאורת הרחוב המוגזמת, המנסה
להאריך אור שעות יום מעבר לכל צורך הגיוני.
לילה עכשיו, וטוב שכך, השיירה ממשיכה ללכת, עייפות ניכרת על
פניהם של נושאי הארון, אבל הם ימשיכו ללכת, מונעים ע"י ההרגל,
ואני מקשיב ומנסה לשמוע את דבריהם, אבל לא שומע, עייפות משתלטת
עלי.

  אורות צהובים ספק מאירים, לא מאירים, יוצרים יותר צלליות
מאשר אור אמיתי, צלליות העוקבות אחרי, ושוב מופיעות לפני. אישה
צועדת מולי, לא מסתכלת עלי, אני מביט בה, היא חוזרת עכשיו
מהעבודה, פנים יפות מורמות מעל גוף משומש בלבוש החושף את רובו.
היא חולפת על פני ולא אומרת מילה כמו לא שמה לב לנוכחותי,
לזעקתי. אין בעיר הזאת אף בן אדם, וגם את. גם את. אני מקווה
שתגידי שאני לא יכול לסיים את הסיפור שלי ככה. וזה נכון, אני
לא יכול, לא יכול לסיים כך את הלילה, פשוט לא יכול, לא הלילה,
ואת כל כך רחוקה ממני, ואני בספק אם את בכלל קוראת שורות אלו.
מאסתי במציאות, האפשרויות בה כל כך מוגבלות, תלויות בדמויות
אחרות, בסולמות חברתיים בלתי נראים, ארנבות הממהרות לשום מקום,
בורות ומנהרות של מציאות מטורפת ובלתי הגיונית. ואני רוצה
להמריא, להיות מעל כל זה, לכתוב סוף לסיפור שלי, להמציא סוף,
כי זה הלילה שלי, כי זה הלילה.
והיא מביטה בי בעיניה הכחולות, היא קלטה אותי הולך לבד בלי
משמעות, אולי עקבה אחרי לאורך כל רחוב גורדון, אולי יותר,
ועכשיו עומדת על החוף, כל כך קרובה אלי ולא אומרת דבר. ואני
קופא במקום, מביט בה מביטה בי, היא לבושה אדום, אדום בוהק,
ולפתע פושטת אדום, נצמדת אלי, פושטת מעלי בגדים ומגלגלת אותי
על החול. שד קטן נמרח על הפנים שלי מחפש לשון שתלקק אותו,
והלשון אינסטינקטיבית ממלאת את תפקידה, עוברת על פני גוף בהיר,
המתנועע מעליה, נהנה ממגעה. כפות ידיה הקטנות ארוכות
הציפורניים צבועות לק אדום ממששות חזה ומותניים, לומדות גוף,
וידי שלי עוברות בעדינות על פני עמוד שדרה בולט, היורד אל תחת
קטן, המקשיח את השריר ברגע המגע כמו פוחד להראות רפיון.
מקשיב לרעש הגלים, הנותן קצב אחיד לפולחן בעלי הגוף, מאט את
התנועה, ולפתע גל חזק, והיא גוחנת מעלי, החזה שלה נמעך אל הגוף
שלי, מביטה בי בעיניים בחיוך של יודעת מה היא רוצה, וגם אני
רוצה, ושנינו משחקים את המשחק, השער שלה מתמלא חול ומשיר אותו
על הגוף שלי, הגוף שלה עסוק בריקוד פראי, המשאיר לי כאב שורף
בגב משילוב של מלח ים עם נעיצת ציפורניים המקיזות דם במהלך
הפולחן.
בשמים אפשר לראות מעט כוכבים, בעיקר מעל אופק הים רגע לפני
שקיעתם, ובצד השני אורות הכרך נותנים לי רק שתי ברירות, שני
כיוונים ללכת, עיר או ים, ואני בוחר להישאר.
הידיים שלי נוגעות בעדינות בפטמות הקטנות הזקורות שלה, הלשון
מסובבת שד סביב פטמה ובבת אחת מתנפלת על פטמה משחקת בה בתנועה
מעגלית, מוחלפת ע"י אצבעות ידים כאשר גופי נע מטה באיטיות,
לשון יורדת בטן תחתונה, מחפשת בליטת דגדגן לעינוג קל, והיא
רפויה מביטה בשערי, בלשון הנעה מעלה מנרתיק לעבר בליטת
הרגישות, משתפשפת בה באיטיות אל קצב גובר לפי תגובות גופה
הנמתח לעיתים, עד גניחה קלה כאשר דורשת שארפה, מושכת אותי
מעלה, ובמהירות מכניסה אותי לתוכה, ועיניה כמו נפתחות
בפתאומיות. היא משתוללת מעלי, שורטת כתפיים, נצמדת לפה לנשיקה,
שולחת לשון לבלוע לשון. מגע החול הרטוב נעים לגב, מגע הגוף שלה
יוצר זיעה משותפת, המרטיבה שני גופות מתגלגלים על חול לכיוון
מים מלוחים, המצננים גוף חם הממתין לליטוף, ונפש הרוצה לשבור
את השתיקה. אבל כבר מאוחר מידי, קצף גלים לבן מתקרב במהירות,
מרטיב שער, שוטף גוף הנע בתנועות קצביות מעלה מטה, מביט בפיה
הנפתח לרווחה אך לא משחרר אנחה, בפניה המחייכות, באחיזה
המתחזקת שלא נותנת לגוף להתנתק, והגוף ממשיך בתנועה העקבית
למרות הכאב שבחדירת המלח לעור, הממשיך להתקלף מציפורניה,
המחזקות את אחיזתה בי. הגוף שלה מתרפה בהדרגה, הראש מופנה
לאחור, הידיים שלה מרפות מהאחיזה. אני נעצר, ממשיך לחבק אותה
בכח מוגזם, מלטף גב כמו רומז, שרוצה לזכות בליטוף גם כן, ביחס.
אבל היא מותשת מנתקת מגע, שוכבת על הגב על החול מביטה שמיים.
ואני לידה, מביט בה ושותק. "הישארי איתי הלילה" אני אומר את
המילים הראשונות במפגש המוזר אבל היא כבר לובשת אדום, חוזרת אל
עיר, אל המקום ממנו היא באה, הרחק ממני, ונעלמת בפתאומיות הרבה
לפני שמגיעה לקו אופק.
כשהאפשרויות נעות בין מרדף אחר הצל שלי ברחוב גורדון, בצעידה
איטית בין גלריות סגורות, בהשתלבות בלילה החם מידי, המציאותי
עד כדי חוסר יכולת תנועה, ובין הים, אני מעדיף להמשיך אל הים,
אל הכתם השחור הבלתי נגמר, לברוח מתרבות, לנסות ליצור תרבות
חלופית, ליצור מעצמי.
מתחיל לצעוד על המים, הליכה קלילה על גלים שקטים, הולך כי
מאסתי בכל מה שהיה ליפני, שחלף, והגיע הזמן לשנות. הגלים
מלטפים בעדינות כפות רגליים יחפות, כמו מתחנפים אליהן, רוצים
בקרבתן. העיר מתרחקת ממני, אין לי צורך להתמודד איתה הלילה,
אין לי את היכולת, אבל נשארת לי ההתמודדות עם עצמי, עם
הבדידות, שכופה על עצמי בהליכה על מים בשעה זאת של הלילה, ועם
ההתרחקות ממך, הויתור.
להקת דגים שוחים תחתי כמו נושאים אותי על גבם, אבל אני לא קשור
אליהם כי אני מעל המים והם תחתם, כמו אני לובש אדום ומנותק
מהים תחתי, וזה לא רצוני. קופץ לתוך המים השחורים, צולל בין
גלים, בין הדגים, צולל לתוך הלילה. הים השחור מתבהר בפתאומיות
כמו מואר פנסי רחוב צהובים, המאירים לי את דרכי בתוך מים שכבר
אינם קרים, קצף גלים מעלי משקף כוכבים ושמיים, מטשטש את
הנקודות האדומות כמו אני מביט בהן דרך דמעות. מדוזות כחולות
נעות לפני אך הן לא מאיימות לצרוב אותי כי אני משלהן, אני
בעולמן, והן מקבלות אותי כידיד, לא כפולש, כי יודעות שאין לי
ברירה הלילה. שני תמנונים מעשנים ג'וינטים מזמינים אותי להצטרף
אליהם אבל אני לא צריך את זה, אני הצלחתי להתנתק, וכבר נמצא
בתוך זה, בתוך המציאות שאני בונה לעצמי, ואני דג בלהקת דגים,
הדגים שוחים עם הזרם אבל אני שוחה נגדו, חולף על פניהם, נוגע
לא נוגע בהם, כבר בן בית בעולם היפה הזה, לא חושב על העולם
ממנו ברחתי רק הלילה, בורח מהצורך לצעוק צעקה, לנבא את נבואת
החורבן, ומתפלל שלא יבוא דג גדול ויבלע אותי לתוכו. אולי מעבר
לים אמצא ארץ חדשה, ארץ בה אדמה לא בוערת, מקום בו לילה יהיה
לילה, ואת תהיי בו הלילה.
מתרחקת ממני עיר, כתם אורות מטושטש המשתקף דרך קו מים, מלונות
הנראים כמו קופסאות גפרורים, ובתוכם גפרורים שלא יודעים שעוד
מעט יעלה בהם אש, וישרפו, כי רוחות צפון נושבות, מסעירות את
נפשי, ורק עיוור לא מסוגל לראותן, עיר הנשלטת על ידי ענק כחול
המביט עליה מלמעלה, אלת היופי והאהבה הבולטת ומגמדת ביופיה את
יתר הכוכבים, מרמזת על התקרבות סוף הלילה, מכינה עיר ליום
נוסף.
הדג הענק מתקרב במהירות מדהימה, שתי עיניים בוהקות צהוב
מאיימות עלי, צווחה איומה ומחרידה של חריקת בלמים יוצאת מפיו
לפני שפוגע בי ומרסק אותי עמוק לתוך המים, מטביע אותי אל
קרקעית הים, אל החול.

  הארנב מתופף בקצב אחיד כמו שלימדו אותו בפרסומת ההיא, עליסה
צועדת אחריו רוצה לברר מה השעה, יודעת שההורים שלה יכו אותה
בגלל השעה המאוחרת בה היא מסתובבת ברחובות העיר בלילה הזה,
הלילה הוא לא זמן לילדים, בלילה מסתובבים אנשים רעים, אבל
עליסה מרגישה בטוחה במסע ההלוויה, מרגישה בבית ברחובות תל אביב
באמצע הלילה, ומסע ההלוויה משמש לה כמשפחה.
ששת סוחבי הארון נכנסים עם רגליהם אל המים, הארנב כבר נעלם תחת
הגלים השקטים של הלילה, משמר המפרץ לא יציל אותו. עליסה
מתיישבת על הארון הצף הרחק מכאן, שוחה עם הזרם אל מעמקי הים,
ואני נפרד מהם, נפרד מהם לשלום, אבל לא מסוגל לסובב את המבט,
להיפרד סופית. בתוך הארון נמצא חלק ממני, הלילות שלי, כל
הלילות האבודים, הזמן, הזיכרון והידע שהם מכילים בתוכם, כל
הלילות שלא מומשו לידי חוויות בונות, חוויות הבונות אותי,
המוסיפות חוויות ואנשים והנאה אל מצבור החוויות הנוכחי הקרוי
אני. וכל המטען הזה מפליג אל תוך ים, לוקח עליו שאריות של
דמיון שהתגברו על מציאות מטורפת, ומשאיר אותי עומד לבדי בלי
יכולת לנוע, לא יכול להתנתק, לא יכול לחזור לעיר, כמו מהופנט
מביט בארון ובעליסה הנעלמים במים השחורים.

  גבולות שפתי הם גבולות עולמי, כלוא בסכמה מושגית, ברשת
מוסכמות המגבילה לילותיי, צרור התפיסות הופך מושגים על פי
קריטריונים קיימים, החברה האנושית. ואני לא מסוגל לפרוץ מעבר.

  השמיים כבר פחות כהים, אור בהיר מתחיל לעלות מעל עיר, הכחול
הגדול עדיין שולטת על השמיים, כמו רוצה לומר שיש יופי, ומקרינה
אותו על כל מי שמביט בו, על המעט שמאמינים. אני שלך ונוס, אם
רק היית שלי, אם רק יכולתי להכיל אותך בתוכי.
הדג הגדול הקיא אותי אל עיר, אל המציאות. כאב חד מההתרסקות על
המדרכה תוקף אותי בגב, במרפקים ובכפות הידיים, ואני כמו משותק
לא יכול לזוז, יכול רק לראות שמיים.
מרים יד והיא נעה. ועוד יד, וזה בסדר, ורגל אחת, מצליח לקום
למרות הכאב, מטפטף דם על המדרכה, מצייר דרכי בנקודות אדומות,
כמו מרחתי יותר מידי צבע על מכחול והוא מטפטף על בד. מצליח
לסחוב את עצמי בצליעה כבדה תוך כדי גרירת רגל אל החול, נופל
וזוחל אל הים שרק עכשיו הקיא אותי מתוכו, מתיישב עם הגב אליו,
אולי יבוא יום ואוכל לחזור לשם.

  "וכבר אני יודע, ולא יהיה שוב הלילה הראשון.
   ולא להיות, ולא רוצים, להשתגע,
   ורק רוצים עכשיו לישון."

  שדות אדומים נשרפים על עיר בלהבות צהובות המכסות רקיע
באיטיות ומתפשטות בדרך אלי. אין דרך לכבות את האש, אין טעם
להיאבק כשאין כל סיכוי לנצח, העיר מכלה את עצמה במהירות
והלהבות יתפסו גם אותי, כי אני בתוך העיר, מוצא את עצמי חלק
מהשדות האדומים. ואני קורא לך, מבקש ממך לבוא, המכתב הזה נכתב
בשבילך, כי את, אני מקווה שאת...
יושב לבדי על חוף הים, קובר לילה, מביט בזריחת היום והשמש על
עיר עייפה, ממתין לרגע של רוגע, אם רק אפשר, למשב רוח קל,
שיעטוף את הגוף כמו מגע אצבעות, וינוע יחד איתו.
ראיתי אותך אתמול. אני לא יודע מי את. ספק אם את זוכרת אותי.
הישרנו מבט, עיניים נפגשו, כמו דיברו בינהן, כמו נוצר קשר, ואת
מחייכת, נראה שרוצה לומר דבר מה, וגם אני לא מצליח לשבור את
השתיקה. רגע שנמשך כמו נצח, עד שהמשכת לדרכך, השארת אותי
מבולבל, לבדי.
לא יודע אם אראה אותך שוב, לכן כותב, מבקש ממך לבוא, לעזור לי
בתחילתו של יום, ולהתפלל ללילה.

   
נכתב בליל קיץ חם בספטמבר 1996.