הבכי השקט,
יבשו הדמעות, והכאב ישנו.
סדקי חול המדבר נפרדים,
ויגונה של הנפש מתעצם עם הרוח.
רגש שמחה הופך לעצב,
חוסר האונים משתלט על הרצון.

אפלה שלא תאיר הזריחה באדרת השמש,
ועלטה כבדה המצטברת לחיים,
חיים המוטלים בספק.
אמונה אחת שנותרה גם היא נעלמה,
והעתיד, תעלומה.

הבכי השקט תשלום הדמים הוא,
חוב השמיים, פירעון המוות.
כחוזק השקט החונק את הדמעות,
יופיעו שנים אפורות,
הן הקדימו מועדן וקולו נדם,
נסיון אחרון שנצרב בחסד עולם.


"יהי זכרם ברוך"
ולמשפחות ששכלו ילדיהן, היו חזקים.