אני אוהב את הניצוץ שיש לך בעיניים. יש לך משהו במבט - צוחק,
כועס, מהורהר, ותמיד אמיתי. בכלל, יש לך עיניים יפות - תמיד זו
היתה חולשה שלי. אבל זה לא היופי, לא חסר לך, אבל זה לא העיקר.
אני אוהב את העדינות שלך, את המגע הרגעי שנשאר טיפה יותר, ואת
החיוך המקסים. את זה שאת לא מזוייפת, אלא באמת כזאת - כמעט
תמימה כמו ילדה, אבל לא באמת, אלא רק נראית, רק הצלחת לא
להשתנות ולשמור על קצת מהמשהו הזה. את השיער הרך שלך, ואיך
שהוא מריח. את יוצאת דופן כי את לא ממוצעת. את יותר טובה. זה
חלק מהקסם שלך, ובכלל מה זה ממוצע. זה מוזר - את עדיין לפעמים
גורמת לי להרגיש "פרפרים בטן", אבל אני לא מאוהב בך. אולי זה
גם יותר טוב, כי את בכלל לא שלי.