כב עשר תעשר, את כל-תבואת זרעך, היצא השדה, שנה שנה.  כג
ואכלת לפני ה' אלהיך, במקום אשר-יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך
תירשך ויצהרך, ובכרת בקרך וצאנך:  למען תלמד, ליראה את-ה'
אלהיך--כל-הימים.  כד וכי-ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל
שאתו--כי-ירחק ממך המקום, אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם:  כי
יברכך, ה' אלהיך.  כה ונתתה, בכסף; וצרת הכסף, בידך, והלכת
אל-המקום, אשר יבחר ה' אלהיך בו.  כו ונתתה הכסף בכל
אשר-תאוה נפשך בבקר ובצאן, וביין ובשכר, ובכל אשר תשאלך, נפשך;
ואכלת שם, לפני ה' אלהיך, ושמחת, אתה וביתך.  כז והלוי
אשר-בשעריך, לא תעזבנו:  כי אין לו חלק ונחלה, עמך. (דברים,
יד)

ל וכל-מעשר הארץ מזרע הארץ, מפרי העץ--לה', הוא:  קדש, לה'.
לא ואם-גאל יגאל איש, ממעשרו--חמשיתו, יסף עליו. (ויקרא,
כז)

ד,ד  מערימין על מעשר שני.  כיצד:  אומר אדם לבנו ולבתו
הגדולים, לעבדו ולשפחתו העבריים, הא לך את המעות האלו, ופדה לך
בהן את המעשר הזה.  אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים, לעבדו
ולשפחתו הכנעניים, מפני שידם כידו. (סדר זרעים, מסכת מעשר
שני, פרק ד, משנה ד)

נתקלתי היום בהודעה הזאת בפורום ישראלי:

מחבר: אראל סגל (http://tora.us.fm/erelsgl)

תוכן ההודעה:

במסכת מעשר שני, פרק ד הלכות ד-ה, לימדו חז"ל "הערמה" בדיני
מעשר שני: אדם שפודה מעשר שני של עצמו, צריך להוסיף חומש, אך
אם מישהו אחר פודה את המעשר שלו, הוא לא חייב להוסיף חומש.
בתלמוד הירושלמי נימקו את ההיתר הזה בכך ש"במעשר שני כתובה
ברכה". מה הקשר בין הברכה לבין ההערמה?

החת"ם סופר, ובעקבותיו הרב ישראל רוזן ב"תחומין" כא, פירשו
שההערמה נועדה לעזור ולהקל על אנשים לזכות בברכה שבפדיון המעשר
השני. אולם, לא כך נראה מעיון בפסוקים הקשורים למעשר השני
(דברים יד 24-25): "וכי-ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו
כי-ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה'
אלהיך. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל-המקום אשר יבחר ה'
אלהיך בו". לא נאמר שפדיון מעשר שני מביא ברכה, אלא להיפך -
הברכה היא שמביאה לצורך בפדיון מעשר שני; כשה' מברך את האדם
ויש לו הרבה פירות, או כשה' מברך את עם ישראל ויש לו ארץ גדולה
- מתעורר הצורך בפדיון הפירות.

החומש שיש להוסיף הוא מעין קנס שקונסים את האדם על כך שהוא
פודה את המעשר ומוציאו מקדושה לחולין, כמו כל חומש שיש לשלם על
מעילה בהקדש (ע' ויקרא ה14); אך מכיוון שבמקרה זה הפדיון נובע
מברכה, אין מקום לקנוס אדם שה' בירך אותו, ולכן חז"ל התירו
להערים כדי להיפטר מהקנס.

אך לפי זה יש לשאול: מדוע בכלל חייבה התורה לשלם חומש על פדיון
מעשר שני?! מדוע נאמר בויקרא כז31: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו
- חמשיתו יסף עליו" ?

נראה שיש הבדל בין ספר ויקרא לספר דברים - ספר ויקרא מדבר על
מצב שבו בני ישראל סמוכים למשכן, ספר דברים מדבר על מצב שבו
בני ישראל רחוקים מהמשכן; הבדל זה מתבטא גם בקשר לאכילת בשר -
בויקרא יז נאמר שאסור לאכול בשר שור או כבש או עז מחוץ למשכן,
ובדברים יב נאמר, שמכיוון שבני ישראל עומדים לגור בארץ גדולה
שבה יהיו מרוחקים מהמשכן, מותר להם לאכול בשר חולין מחוץ
למשכן.

מכאן נובע ההבדל גם בעניין המעשר: ספר ויקרא מדבר על מצב שבו
בני ישראל סמוכים למשכן, ולכן עליהם להביא את הקודשים שלהם
למשכן, ואם הם בכל-זאת רוצים להוציאם לחולין, הם צריכים לשלם
קנס; וספר דברים מדבר על מצב שבו בני ישראל גרים רחוק מהמשכן -
"כי ירחק ממך המקום", ולכן מותר להם לכתחילה לפדות את הפירות
בלי קנס; אך כדי שלא תשתכח תורת חומש מישראל, תיקנו חז"ל שיש
לעשות זאת ע"י הערמה.

תשובתי:

ולמה שלא תחשוב שהחומש הוא עבור הטרחה! תסכים איתי שישנה לא
מעט טירחה בלסחוב את סלי הפרות מת"א עד ירושלים... ואם אינך
רוצה את הטרחה הזאת, ורוצה ללכת כמו מלך עם כרטיס ויזה בכיס -
אז תשלם! (אבל איני חושב שהיה ויזה בזמן התנאים).

שלום אראל, עולם קטן, הנה אנחנו נפגשים גם כאן. אתמול עיינתי
בהודעתך אודות ההערמה, וזה החזיר אותי לשנה שעברה, בה למדתי את
סדר זרעים בכלל, ונזכרתי שהתעכבתי, לא מעט זמן, על פרשת ההערמה
הזאת. איך זה יתכן שהמשנה בעצמה תלמד אותך להערים! ועוד הכל על
השולחן בלי להסתיר, משתמשים אשכרה בפועל "להערים"... (אגב,
במסכת כלאיים פגשתי עוד בהתר גלוי בלהערים על אנשי המכס...)

לפני שאכנס לעניין הספציפי של המשנה שלנו על הערמה, הייתי רוצה
להגיד לך אבחנה כללית שהיגעתי אליה אודות התורה שלנו שבעל-פה,
שניתנה לנו דרך המשניות המסכות והסדרים.
קיים לכל הדעות הגיון צרוף לכל משנה והלכה, כמו ההגיון שנגעתי
בו לעיל למשל, רוצה לחמוק מטרחת סחיבת הסלים עד ירושלים? זה
עולה ומוערך בחומש [חומש = (חמישית המאה) מהתורה - כלומר 20%,
אך חז"ל החמירו ל- %25 מלבר], והסכום הזה בו נקבה התורה יכול
להשתוות גם עם הגיוננו אנו עכשיו ולכל הדיעות נשמע פייר ומקובל
גם בערכים של ימינו. אולם ומעבר להגיון הצרוף העקבי בכל משנה
והלכה וקטע, קיים עוד הגיון הנמצא במשנה, אבל ממשפחה אחרת,
שאין לו שום קשר עם ההגיון היבש שלנו.

לכל אדם גוף ונשמה, וגם לכל משנה גוף ונשמה. הבחישה שאנו
בוחשים במשנה דרך חכמינו ואמוראינו ותנאינו לאורך כל ההסטוריה
היהודית, בחישה זו מסתכמת בבחינה אנושית מעמיקה לגוף המשנה
וההלכה היוצאת ממנה, ואת זאת אנו בוחנים בעין אנושית ומשתמשים
בהגיון אנושי, ומסיקים מסקנות אנושיות הגיוניות מכל משנה
ומשנה. אולם, ולזאת אני רוצה להגיע, אנו מכסים בזאת רק את גוף
המשנה - לא את נשמתה, כי לכל משנה, ומלבד גופה, ישנה נשמה,
כמונו, ככל אדם. את האבחנה הזאת הרגשתי לפני כשנתיים, כאשר
התחלתי בלימוד המשנה דרך הפרוש הנהדר של הרב פנחס קהתי ועם
רבינו עובדיה מברטנורא, ובשנה שעברה גמרתי אומר עם עצמי לעסוק
בפן הזה ביום מן הימים, ולכסות את המשנה במלואה דרך הבחינה
בנשמתה לא בגופה... פרויקט כזה יכול לקחת עשרות השנים ואולי לא
יספיקו לו כל החיים, כי כל משנה ונשמתה היא עולם ומלואו...
בדיוק כמו שאנו אומרים, כל אדם עולם ומלואו...  אני תקווה
שאספיק להקים את הפרויקט שלי בעזרתו הוא.

כצעד ראשון, אני הולך לכתוב בימים הקרובים את המאמר הראשון שלי
בנידון, כפתיח שיזכיר לי את מחוייבותי לפרויקט, והוא יהיה
אודות אחת הפרשות של עירובי חצרות שאני לומד עכשיו... נפגשתי
שם עם משנה מאוד יפה בעלת נשמה עדינה ביותר... עכשיו אני מבחין
שמדובר בעצם באותן האותייות: משנה ונשמה; מקרה או לא...

ובחזרה לנשמה של משנת המעשר וההערמה. אתמול קראתי את ההודעה
שלך, אראל, ונזכרתי כאמור בהירהור העמוק שלי בה... מהשנה
שעברה. אבל שכחתי; ואתה עם הפרוש המעניין מאוד שלך בלבלת אותי
עוד יותר, ושוב חשבתי איך תיתכן הערמה...?
ישבתי אחרי ערבית בבית הכנסת ותפסתי במסכת מעשר שני, ונסיתי
להתעמק שוב בפרוש המוצע אודות "ההערמה", ולמרבה האירוניה כמעט
ולא ראיתי התייחסות משום פרשן אודות הנקודה הזאת, מלבד חצי
שורה קטנה שראיתי באחת התוספות, בה נכתב שירושלמי מסביר את
ההערמה בגלל הברכה במעשר השני. נקודה. לך תבין למה מתכוון
הירושלמי! בשלב כלשהו עבר לידי שליח מישראל, רב ישיש אחד,
עצרתי אותו: סליחה כבוד הרב, אם אתה יכול לעזור לי בהבנת המשנה
הזאת... מה קשר הברכה להערמה...? הראתי לו את הערת התוספות,
והוא הוריד את משקפיו, הזיז אותי בנימוס מהספר, ותקע את עיניו
במשנה ומסביבה... לאחר מספר דקות בישר לי: במעשר שני יש ברכה,
והמשנה מאפשרת לוותר על הברכה ולהערים. לא המתין לאישור הבנה
ממני, אמר את שלו והסתלק. ואני נשארתי עוד מספר דקות והלכתי
אחריהן הביתה מבסוט ושמח, כי הצלחתי לשחזר, דרך ההערה הקצרה של
הרב הישראלי הקשיש, את אבחנתי מהשנה שעברה אודות נשמת המשנה
הזאת, וראיתי אותה שוב נגד עיני.

במעשר שני ישנה ברכה. מי שמקיים מצוות מעשר שני תבוא עליו
ברכה, מצווה שקשורה בכיס - לא רק בפירות... לגוף המצווה יש
חוקים פיזיקאלים קבועים וטבעיים, כמו הערך שלה %10, מתי
מקיימים אותה, איפה, וגם "החומש" נכנס לגוף המצווה הזאת, כי
הוא נגזר מחוק טבעי הפועל גם על גופה: רוצה נוחייות? תשלם; זה
יעלה לך %25, אלה הם חוקי המצווה הזאת, או אם תרצה - זהו גוף
המצווה הזאת, וגם בזאת הבחירה החופשית פועלת במלוא הדרה: אתה
יכול לקחת את המצווה הזאת כהיא זו ולקיים אותה, ואתה יכול
במקביל לוותר עליה ולא לקיימה; אולם ואם אתה מחליט לאמץ את
המצווה הזאת, את המשנה הזאת, או אז עליך להבין את חוקי האימוץ,
וכאן אנו נכנסים בשער הנשמה של המצווה והמשנה שנשאה אותה: השם
מבטיח לך ברכה על קיום המצווה הזאת, על אימוץ מכלול החוקים
הפיזיקאלים של המצווה הזאת, כולל החומש שעליך לשלם אם תרצה
לפדות את הטרחה שלך בכטיס ויזה עובר לסוחר... זוהי המצווה
וזוהי הברכה המוקצבת לה, אולם ואם בכל זאת תרצה לקבל חלקית את
האימוץ הזה, מסיבה כלשהי, נגיד אתה מביע עקרונית את רצונך
בקיום המצווה, אך אתה רואה קושי מיוחד בסחיבת הפירות מעיר לעיר
בדרך קשה בחום באוטו בלתי ממוזג, ובד בבד אינך רואה בעין אחת
עם התורה את הפיתרון שהציעה לקושי הזה- עם הערך שנקבה בו %25
שלדעתך הוא גבוה ו/או מוגזם ו/או מיותר... במקרה כזה התורה באה
להגיד לך: אני לא זורקת אף אחד שמביע את רצונו, ולו חלקית ללכת
איתי... גם לא אותך שעירערת למעשה על הערכים שנקבתי בהן... גם
לא אותך שפיקפקת למעשה, ולו ברמז מאוד נסתר, אודות הברכה
שהובטחה לך, עבור קיום המצווה הזאת במכלולה, כולל הברכה על
המאמץ העילאי בלסחוף סלים עד ירושלים, או על קבלת עולי והערך
שקבעתי ב-%25... גם אותך אני אקבל ואתן לך להמשיך את המצווה
הזאת ולקבלך לחיק ממשיכי דרכי, אך ובכל זאת ישנו מחיר שעליך
לשלם עבור הדרך המפוקפקת והמפותלת הזאת שבחרת לך...

פיקפקת בברכתי ובערך שנקבתי...? וכמו שרצית תקבל: את מלוא הערך
של ה-%25 לא תשלם, אבל גם את ברכתי לא תקבל; כי וויתרת עליה
מרצונך החופשי - כמו שיכלת במקביל לוותר על כל המצווה הזאת
מיסודה; זו היתה הבחירה שלך והחלטתך החופשית.
אני אפילו אעזור לך ביציאה מכובדת מהסתירה העצמית הזו שסיבכת
את עצמך בה, ויכלת להתקע בגינה בשביל מפותל ארוך ללא מוצא לזמן
בלתי מוגבל, אבל אני אוציא אותך מזאת, כך שתוכל לקיים את אותה
המצווה במלואה על כל המשתמע מזאת, רק בלי הברכה שלי, שוויתרת
עליה מרצון...

"היציאה" תיעשה באופן חוקי, אך עם רמז קטן, שיזכיר למעיין את
מוצאה: היא תיקרא בספר החוקים שלי בשמה: הערמה.