הלילה כבר ירד, והעננים התאספו מזה ימים, מאפשרים מדי פעם לקרן
ירח לחדור. רעשי הכרכרות כבר לא היו מרגיעים כמו בעבר, השקט
הוא זה שהשתלט על הכל. הנטיפים על אדן החלון בצבצו באור הקלוש,
והשלג שירד רק באותו הבוקר כבר היה מלוכלך. שני ילדים צופים
בשקט המחופש כצליל, ילדים ישנים. כריס אמר שאסור להדליק את
האורות, פן הוריהם ישימו לב ולא יתנו להם להישאר ערים. הם אף
פעם לא נותנים להם להיות ערים בלילה, אפילו לקצת, אפילו לפני
שאליסה חלתה. הם מחכים, מחכים לכך שההורים יתחילו לדבר, יתחילו
לספר סודות שאסור לילדים לשמוע. מדוע מבוגרים אף פעם לא בוטחים
בילדים? כריס תמיד שואל. האם הוא מצפה לתשובה, איש אינו יודע.
הרעשים הקלושים החודרים מהרצפה מגיעים קטועים; אין מה לעשות...
לא הרבה זמן.... לעזור להרגיש בנוח.... אל תבכי. אולי לא
מספרים לילדים, אך הם תמיד מגלים, כריס מבין, הוא מסתכל לעבר
אחותו הקטנה אך היא לא מסתכלת אליו. איך ילדה כל כך קטנה אמורה
להבין, איך אפשר להגיד לה מה עומד לקרות. הוא לא יודע האם היא
בכלל מודעת לקורה סביבה, מחשבתה כבר לא הייתה צלולה מזה ימים,
זה החום, אמא אומרת. כריס חייך לעצמו, חיוך קטן שבקושי נראה,
הוא שמח שמיטתה צמודה לחלון, שהיא תוכל לראות את פתיתי השלג
נופלים. הוא קם וכיסה את אליסה, נשק למצחה והלך למיטתו. הוא לא
יוותר, ילדים יותר חזקים ממבוגרים, הוא חשב, אני עוד אמצא לה
תרופה.

הקור עטף אותו, כיסה אותו כמו שמיכה. עיניו נפקחו, הוא בחדרו,
עדיין לילה אך אין רעש כרכרות, וגם לא רעש של אחותו הישנה. הוא
הביט הצדה, מיטתה הייתה ריקה, הסדינים היו מקופלים כאילו מישהו
דאג שהכל יהיה נקי ומסודר. הוא קם ממיטתו, לפני כמה זמן שמע את
הוריו מדברים... שעה?... אולי יותר. הוא ניגש למיטה, והסתכל
מבעד החלון. שם, מתחת לאדן החלון, עמדה אליסה, עיניה צלולות
כפי שכריס לא ראה אותן הרבה זמן. היא הייתה בכתונת הלילה שלה
וחיוך על פניה כאילו היא בדרכה לקרקס. היא החזיקה ביד אחד את
בובתה האהובה, בובה יפה ושבירה, וביד השנייה היא החזיקה בידה
של אישה. את האישה כריס לא הכיר, היא הייתה לבושה כולה לבן, אך
שערה היה ארוך ושחור כעורב. היא חייכה לעבר אליסה, חיוך חם אך
עיניה נראו כרעבות, כעיני אריה המסתכל על טרפו. איך אליסה ירדה
בלי שהוא שם לב? ואיך זה שהוריו לא עצרו בעדה מלצאת אם אישה
בלתי מוכרת כאשר היא לובשת רק כותונת לילה ורגליה יחפות. אליסה
הסתכלה למעלה לעבר כריס, חיוך רחב על פניה, היא נפנפה לו
לשלום. היא והאישה בלבן התחילו ללכת, צעדיהן היו עליזים, כשתי
ילדות ההולכות לשחק. כריס יצא מחדרו בריצה, ירד במדרגות הצרות
וזינק החוצה, הוא לא טרח לקחת מעיל, לא היה זמן. הקור הכאיב
לכפות רגליו והוא התחיל בריצה אחרי אליסה שכבר הייתה בקצה השני
של הרחוב.

הוא רץ אחריהן דרך רחובות וסמטאות, כולם ריקים מאנשים, כולם
שקטים. הוא לא ידע מתי רגליו הפסיקו לכאוב מהקור, או מתי הוא
הפסיק להרגיש את רוח דצמבר הקרה נושבת בעורפו. הוא גם לא עצר
לשאול את עצמו איך אחותו, הקטנה והחלשה, והאישה בלבן, תמיד היו
רחוב מלפניו. לבסוף הוא הגיח מבעד אחת מהסמטאות ומצא את עצמו
בפארק העירוני. הפארק היה מקום גדול ובתוכו היה יער, הוריו היו
לוקחים אותו ואת אחותו כל יום שבת בבוקר לטייל באותו היער.
הזיכרונות האלו הם הזיכרונות הכי שמחים שהיו לו, אך עכשיו
בחשכת הלילה היער נראה באור אחר לגמרי. אור הפנסים היה האור
היחיד בסביבה והוא הצליח להציף רק את שולי היער; השאר נראה
כמעין מערה, מערה המסתירה סודות ומפלצות. אחותו הקטנה גם היא
נעצרה לרגע, היא הייתה רק כמה מטרים לפניו אך כריס יכל לראות
את המבט השואל שלה. עיניה הגדולות בחנו את היער, כאילו היא
ראתה אותו לראשונה ולרגע המבט החסר ישע שהופיע על פניה במשך
חודשים עקב מחלתה, הגיח שוב. הרגע עבר והחיוך עלה שוב על פניה
והיא משכה בידה של האישה והן התקדמו לתוך החשכה. כריס לא חיכה,
הוא לא הבין למה אחותו נכנסה בכזאת קלילות ליער אפל עם אישה
זרה, אבל לפחות הוא יהיה שם איתה. הוא התהלך מאחוריהן, כבר לא
היה לו כוח לרוץ והוא בקושי יכל ללכת. החשכה עטפה אותו אבל
שמלתה של האישה הלבנה בהקה כמגדלור, מנחה אותו לעבר אחותו
הקטנה. רגליו הרגישו כבדות, והצלילים שהגיחו מהחשכה היו
הצלילים המוכרים של חלום בלהות. מדי פעם, מן החושך לפניו הגיע
לאוזניו צחקוקה של אליסה, או משהו הנשמע כמו קול מוכר
וידידותי. צמרות העצים מעליו התפתלו ונראו כידיים הבאות לתפוס
אותו לחנוקו.

הוא הרגיש שעיניו עומדות להיסגר, עורו הרגיש היה קר כקרח,
ונהיה קשה יותר ויותר לעקוב אחרי אליסה. פתאום האישה הלבנה
נעצרה. היא הסתובבה לעבר כריס, באותו הרגע האור הבוקע ממנה
גבר, כריס כבר לא היה שרוי בחשכה מוחלטת ויכל לראות בברור איפה
הוא עומד, ויכל לראות את אליסה. פניה היו מופנות על כריס,
חיוכה החם גרם לו לשכוח מהקור, היא שמטה את הבובה והושיטה את
ידה לעברו. הוא אחז בידה, שוכח את עייפותו, היער כבר לא נראה
מאיים, הוא נראה שקט ומזמין. האישה הלבנה שמה את ידה על כתפו
של כריס הוא כבר לא פחד ממנה, מבטה הטורף עדיין היה שם אבל
משום מה לכריס כבר לא היה אכפת. הוא הרים את הבובה והמשיך ללכת
יד ביד עם אליסה, האישה הלבנה הלכה מולם, מציפה את היער באורה
הלבן.

הוא לא ידע מתי הלילה הפך ליום אבל פתאום הכל מסביבו היה מוצף
באור הבוקר, העננים והכפור שהיו בלילה נעלמו ובמקומם הופיעה
השמש החמה. שלושתם עמדו בקרחת יער מלאה בפרחים מכל הסוגים
והצבעים, פרפרים וציפורים עפו להם מסביב. כריס הסתכל לאחור,
מאחוריו העצים היו אפורים וקודרים, ולמרות שהוא ידע שזה לא
הגיוני, שאר היער נראה כאילו הוא עדיין מצוי בחשכת הלילה.
אליסה, מלאת מרץ, התחילה לשחק ולקטוף פרחים. כריס הביט באישה
הלבנה, היא חייכה לעברו, ושמה את ידה על פרק ידו, לרגע קור
מגעה החזיר את ההרגשות של הלילה המבעית, אבל הם חיש קל נעלמו.
האישה נופפה לאליסה שלום, פנתה ונכנסה לתוך היער האפור. כריס
פנה שוב לעבר אליסה, הרגשות של שמחה, אושר ורוגע הציפו אותו.
הוא חשב, זה רק עוד יום שבת, נקטוף פרחים ונשחק לנו בין העצים.