החדר היה חשוך. בפינה מאחורי התנור עמדו שני עכברושים ולחששו
בינם לבין עצמם. הם היו שקטים כדי שאף אחד לא ישמע. לראשון,
עכברוש רזה וזקן בצבע אפור עם כתם בהיר על גבו, קראו ליר.
לשני, עכברוש צעיר ועצלן בצבע שחור דהוי קראו דיסז. הם מכירים
האחד את השני כבר כמעט שנה. שנה שהם חיים באותו חור מאחורי
התנור. אין נקבות, אין חתולים וכלבים. מצד שני, גם אין אוכל.
לרוב בכל אופן. אבל הם מסתדרים בחיים. יש עכברושים עם הרבה
פחות מזל בחיים.

הסיבה ללחשושים היא חתיכת בשר שהייתה בתוך קופסת מתכת ליד
הארון הגדול הלבן שהוציא תמיד קולות קרקור משונים. הקופסא
הייתה שם כבר כמה ימים אבל רק היום נוספה חתיכת הבשר.
"אני אומר לך שזאת מלכודת" אמר ליר" אני כבר ראיתי כאלה
מלכודות". "אבל אני רעב" השיב לו דיסז בלהיטות. עיניו אף פעם
לא ממש עוזבות את חתיכת הבשר." עדיף להיות רעב ממת" לחשש ליר.
דיסז הוציא את לשונו וליקק את שפמו בעצבנות. ליר כמעט ויכול
היה לראות את הגלגלים הקטנים במוחו של דיסז נעים לאיטם אל עבר
מסקנה. לבסוף הסתובב דיסז לכיוונו של ליר ונשכב לצידו." תודה
ליר, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך". " אני יודע מה היית
עושה בלעדי-השיב ליר- היית שוכב לך באיזה ביוב מסריח אחרי
שהיית נכנס לאיזו מלכודת". דיסז הוציא אנחת תסכול:" הולכים
לישון?" הוא שאל. "הולכים לישון ידידי" באה התשובה," הולכים
לישון".

דיסז התעורר. הוא פקח את עיניו וראה שיש אור בחדר. האור לא היה
האור הבהיר של השמש אבל גם לא האור המרגיע של "הולכי-שניים".
האור הזה הופיע רק לעיתים רחוקות. ביטנו השמיעה קרקור מכוער
והוא נאנח בשקט. מעניין מה "הולך השניים" עושה תמיד שיש את
האור המוזר הזה, חשב לעצמו. הוא הלך בשקט אל קצה התנור והוציא
את ראשו. עיניו נפקחו ורק לאחר מספר שניות נזכר לנשום. " הולך
השניים" עמד על-יד הדלת הגדולה הלבנה שמול התנור. הוא אף פעם
לא ראה את הדלת פתוחה, עד עכשיו. אבל הפעם היא הייתה פתוחה.
מאחורי הדלת היה ארון גדול ולבן ובתוכו היה אוכל. המון אוכל.
הררים של גבינות ונקניקים וקופסאות משונות בכל שלל הצבעים
והצורות. הכל היה מבריק. בצד הייתה מנורה קטנה שהפיצה את האור
המוזר שהוא ראה. "גן-עדן". הלחישה יצאה מפיו מבלי שרצה בכלל.
כמו מהופנט מכמויות האוכל החל דיסז ללכת לכיוון "גן העדן". הוא
כבר כמעט והיה שם אבל אז "הולך השניים" הוציא מן גירגור מוזר,
סגר את "גן העדן" והתחיל לרוץ אל מחוץ למטבח. דיסז הבין היכן
הוא נמצא ומיד רץ אל מתחת לתנור, שם עצר, מתנשם ולא מהריצה.
הוא עמד כמה שניות, אוסף את מחשבותיו. לאחר כמה שניות הוא
החליט את ההחלטה החשובה של חייו: הוא עומד להגיע אל "גן-עדן"
לא משנה מה קורה. לאחר שעשה את ההחלטה הכל כך חשובה הזו, הוא
ניגש מיד לספר לחברו היקר שעדיין ישן בקצה התנור. "ליר! ליר!"
הוא קרא בלחישה רמה" תתעורר! ליר!"." מה...?"שאל ליר מתוך
שינה." ליר! מצאתי את גן-עדן!" לחש דיסז. "יופי" ענה ליר," לך
לישון" וחזר מיד לשנתו הנעימה. דיסז עמד כמה שניות, חוכך בדעתו
האם להתעקש ולהעיר את ליר, או לתת לו לישון. לאחר כמה שניות
הוא רץ שוב לראות אם ה"דו-רגל" פתח אולי את "גן-עדן". משראה
שלא, פנה ושב בתסכול אל מבטחי התנור. הוא השתרע על הרצפה הקרה
ושם את ראשו על כפותיו הקדמיות. מחר- הוא חשב לעצמו- מחר אני
נכנס לשם. הוא פיהק פיהוק גדול וחשב לעצמו כמה שהוא רעב. בשנתו
הוא חלם חלום יפיפה על עכברוש שחור ושמן. שמן כל כך שהוא כבר
לא נכנס אל מתחת לתנור.

דיסז פקח את עיניו. מסביבו היה אור אפלולי שהעיד על כך שערב
בחוץ. הוא פיהק בקולניות וחשף שיניים חדות תוך כדי. הוא חשב אם
הוא יצליח להירדם שוב כשלפתע הוא נזכר במה שקרה אמש ומיד
ניעור. דיסז בחן את התנור בחיפוש אחר ליר אך מצא שהוא לבדו.
מאוכזב, דיסז רחרח את השטח. לא. ליר לא היה כאן כבר זמן רב.
בטח ניגש למקלחת לשתות ומצא שם את המקק המגעיל הזה. דיסז לא
סבל מקקים. חיות מטונפות. אבל משום מה, ליר די אהב אותם ולמרות
כל הפעמים שדיסז הוכיח את ליר על כך, היה האחרון מבלה עם המקק
זמן ניכר. לפחות הוא הסתובב גם עם חרקים אחרים ולא הגביל את
עצמו למקקים.
דיסז קם על רגליו, התמתח והלך לכיוון הפח. הוא קפץ, נתלה
בכפותיו הקדמיות והריח את תכולת הפח. הוא היה ריק. שקית חדשה.
מאוכזב שוב, הוא שחרר את האחיזה בפח, נחת בקלילות ועמד, מריח
את האוויר. בהחלט היה ריח של אוכל רק שהוא לא היה בטוח איפה.
טוב- חשב לעצמו-נבדוק את הכיריים. בשני דילוגים הוא הגיע אל
הכיריים רק על מנת למצוא שגם הם, כמו הפח, היו נקיים. אבל מכאן
הייתה לו לפחות תצפית על שאר המטבח. ליד גן העדן הוא הבחין
במלכודת מאתמול, בתוכה הייתה עדיין חתיכת הבשר. לא נגועה למרות
הזבובים. הם בטח יעשו מסיבה על הבשר הזה. כן, הוא כבר רואה את
זה בעיני רוחו. עשרות ומאות זבובים מתכנסים לאורגיה אחת גדולה
של הפריה והטלת ביצים. חבל שאף אחד לא אומר להם שהבשר ייזרק
עוד יומיים- שלוש ושהשרצים שלהם יתעוררו למציאות אחרת. באיזו
מזבלה עם מיליוני מתחרים על כל חתיכת בשר רקוב. הרהורים כאלה
לא יעזרו לאף אחד, הוא חשב לעצמו. בכל מקרה אי אפשר להגיד כלום
לזבוב. הוא סרק את אזור המטבח, תר אחרי המזון שהריח מקודם. ואז
הוא הבחין בלחם הפרוס על השיש ולידו חתיכת נקניק. כנראה שזה מה
שעשה ה"דו-רגל" אתמול בלילה כשהוא פתח את "גן-העדן". דיסז
התחיל לרוץ במהירות על השיש, תפס בפיו את הנקניק, ירד מהשיש
בניתור זריז ונכנס אל מתחת לתנור. הוא אולי לא העכברוש הכי חכם
בעולם אבל ליר לימד אותו יותר מדבר אחד או שניים. דיסז תהה
בפני עצמו אם כדאי לחכות לליר או לשמוע לעצה הבוטה של בטנו
ולהתחיל בארוחה כשליר יצא מהמקלחת וניגש לכיוונו. "מה קרה?"
שאל דיסז כשליר התקרב," הג'וק כבר לא מעניין?" נימת קולו הייתה
מעט יותר עוקצנית מכפי שרצה דיסז והוא מיד הצטער עליה. ליר
הסתכל עליו מספר שניות אך לא הוציא הגה." אני מצטער" הודיע
דיסז," אני פשוט לא מסוגל עם הג'וקי... מקקים האלה". "אני יכול
להבין את זה" אמר ליר לאחר מספר שניות "אתה מפחד. מלחמת שליטה.
הם אוכלים מה שאנחנו אוכלים, חיים איפה שאנחנו אבל חושבים
אחרת. זה יכול להיות מפחיד. אבל להם אין בעיה אתנו. רק לנו
יש בעיה איתם". דמו של דיסז רתח. הוא רצה לצעוק שהוא לא דומה
לאף ג'וק. שאין קשר ביניהם. אבל הוא לא רצה לפתוח את קופת
השרצים הזו. ולכן הוא שתק. הוא לא אמר כלום והשפיל את מבטו.
לאחר מספר שניות הוא ניגש לנקניק, ראשו עדיין מושפל, וחתך אותו
לשניים.

הוא עדיין היה רעב. מצד שני הוא תמיד היה רעב. המחשבה הזאת
הובילה אותו לעניין הבא. "גן-עדן". הוא יגיע לשם. כל האוכל
הזה. כל הקופסאות המבריקות וההפתעות המדהימות שהן מכילות. ומעל
כל זה, אור יפיפה. לא חזק מדי ולא חלש מדי. ואף הולך על שניים
לא יצליח להידחס לשם. "גן-עדן". "ליר" הוא פתח," מה היית מוכן
לעשות כדי לזכות בכל האוכל והשתייה שאתה רק רוצה?". ליר הסתכל
עליו." למה אתה מוביל?" הוא חקר." אתמול בלילה מצאתי את
גן-עדן" השיב דיסז בצייתנות. " ערמות של אוכל. קופסאות בוהקות.
אור יפיפה שתמיד דולק. ו..." "נו?" דחק בו ליר." וזה לא רחוק".
דיסז סיים והמתין לתגובה המלגלגת שתבוא מיד. הוא לא ציפה
לתגובה אחרת. להפתעתו פניו של ליר התרככו. הוא לא עומד לצחוק
עליו. הוא מרחם עליו." אתה ראית את הארון הלבן." ."א-א-א-תה
יודע על זה?!" השתומם דיסז. ההפתעה הייתה מוחלטת. ליר ידע על
גן-עדן ולא אמר כלום.
התשובה הגיעה רק מספר שניות אחר כך. וכשהיא באה המילים היו
חלשות. מהססות:" האגדה מספרת שישנו גן-עדן. הזקנים קראו לו
הארון הלבן. חלק אומרים שהוא תמיד זוהר בפנים. חלק אומרים שהוא
תמיד חשוך, עד שפותחים אותו. כולם אומרים שהוא מלא באוכל מכל
סוג. המון אוכל. האגדה מספרת על שני חברים טובים: גיז'רו
ושחיב. יום אחד החליטו  גיז'רו וחברו הטוב שחיב להיכנס לשם. הם
תכננו את הפריצה לגן עדן.

התוכנית הייתה פשוטה: הם יחכו עד שהולך-על-שניים יפתח את גן
העדן ואז ירוצו פנימה. הם חיכו שעות מול הארון הלבן עד
שהולך-על-שניים יפתח את גן העדן ואז, בשניה האחרונה, לפני שגן
העדן נסגר, שניהם ניסו להיכנס פנימה. התוכנית הצליחה חלקית
וגיז'רו הצליח להיכנס לארון הלבן." דיסז עצר את נשימתו, עיניו
פעורות לרווחה. הוא מעולם לא שמע על ה"ארון הלבן". הסיפור היה
מושלם, הוא אפילו הסביר איך מגיעים לגן עדן. והוא אפילו לא
נגמר עדיין. " אבל שחיב לא הצליח להכנס" המשיך ליר" ולכן הוא
חיכה בחוץ. השעות נקפו ולא היה סימן מגיז'רו. שחיב חיכה מחוץ
לארון הלבן, מחכה לפעם הבאה שדו-רגל יגיע והוא יקבל, אולי,
הזדמנות שניה לגאולה. כשהגיעה ההזדמנות, היא לא הייתה מה ששחיב
קיווה שהיא תהיה. אמנם הגיע דו-רגל ואמנם הוא פתח את הדלת. אבל
הוא לא התעכב הרבה זמן. הוא הוציא את גופתו של דיסז מגן העדן
וזרק אותה לפח האשפה. שחיב, מתאבל על חברו נכנס לפח וגילה
שלגופה אמנם היה את אותו הריח אבל עם זאת הריח היה שונה ועל
פניו של גיז'רו הייתה פרושה הבעת אימה. האגדה מספרת ששחיב,
מתאבל על חברו, התחיל לנדוד בשכונה, מספר את הסיפור של גז'ירו
ושלו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע". זהו זה. זאת אגדת הארון
הלבן. ככה לפחות אני זוכר אותה." הוא... הוא מת?!", לחש דיסז,"
זה לא יכול להיות. האגדה טועה!"

ליר צפה בחשש מה משראה את המבט המוזר על פני חברו. מבט נחוש.
מרמז על החלטה חשובה שנעשתה. ליר לא שמח על כך. אמנם הוא אהב
את חברו, אבל דיסז ונחישות לא היו לרוב צירוף טוב. לא רק שלא
היה זה צירוף טוב, אלה שלרוב השילוב הוביל לאסון. כמו בפעם
הקודמת שדיסז החליט שהוא עובר לגור על השיש. הדו-רגל ראה את
דיסז וניסה ללכוד אותם. אפילו עכשיו יש מלכודות מפוזרות ברחבי
הבית. ליר חיפש בכל הביבים אחרי גופה של עכברוש שאותה הוא שם
באחת מהמלכודות. הוא לא נהנה מדברים כאלה. מות תמיד הזכיר לו
את אפסיות הקיום. עכברוש שחי את חיו, אהב, שמח, צחק, בכה, למד.
וכל מה שנשאר היא גופה במלכודת.

דיסז היה עכשיו בצד השני של התנור. הוא דיבר אל עצמו כמו מטורף
בזמן שפסע במעגלים. מדי פעם היה מניע את ראשו כאילו שהוא צועק
על משהו. או מנסה להוציא מים מהאוזן שלו. מה שלא היה הגיוני
בהתחשב בכך שהמקלחת האחרונה שלו הייתה לפני מספר חודשים. לפתע
דיסז הפסיק הכל ונעמד במקום לכמה רגעים. ליר כבר חשב שאולי
דיסז מת בעמידה אבל אז דיסז שוב זז. הוא הגיע אל ליר:" כל
החיים הייתי עצלן ופחדן" התחיל דיסז" אבל לא עוד! אולי אגדת
הארון הלבן מספרת את האמת, אבל אני חייב לנסות... אני מאמין!
אני מאמין שיש גן- עדן! אני לא מאמין שזו פשוט מלכודת גדולה
ומתוחכמת! הארון הלבן קיים והוא אמיתי. אני ראיתי אותו. הזקנים
דיברו עליו רק על מנת שלא לאבד עכברושים צעירים בניסיון. זה לא
אומר שזו האמת. אני מאמין בגן העדן! אני מאמין בארון הלבן!"
בזמן הנאום ליר ראה משהו בחברו. הוא ראה עוצמה. הוא ראה נחישות
שכמותה לא ראה מעולם. עכברושים תמיד לומדים איך להיות שקטים.
חרישיים. לא רועשים ובטח שלא בעלי עוצמה. בתחילת הנאום ליר
ריחם על חברו, על שהוא הולך אל מותו הבטוח, אך עם הנאום הבנה
חדשה חילחלה פנימה. הוא העריץ את חברו. חברו הפזיז והצעיר. הוא
העריץ את הנחישות והוא רצה להאמין גם. להאמין כמו חברו
בגן-עדן." ליר... אני רוצה שתעזור לי, אני רוצה להיכנס אל גן-
העדן ואני רוצה את עזרתך. בתכנון ובביצוע." ליר לא היה זקוק
לזמן על מנת להשיב לדיסז בחיוב.

שעה מאוחר יותר, דיסז וליר כבר עיבדו את התוכנית והיו מוכנים
לביצוע. הם רק חיכו לדו-רגל שיפתח את הארון הלבן. עברה שעה
ועוד שעה. ליר כבר התחיל להתעייף. עיניו החלו להסגר והוא נלחם
על מנת להשאיר אותן פתוחות. פתאום הוא שמע רעשים. הוא הציץ
מאחרי הטוסטר, שמאחוריו הוא התחבא. היה דו-רגל במטבח. ליר
התכונן. ברגע שהדו- רגל הניח את כפתו על הידית של הארון הלבן,
ליר זינק על הטוסטר. הדו-רגל פתח את הארון הלבן. ליר ראה את
דיסז מתחיל בריצה לכיוון הארון הלבן והחל לבצע את החלק החשוב
בתוכנית. הוא ציווח ואז שרט את הטוסטר. הדו- רגל איבד עניין
בגן העדן ופנה לראות את ליר. ליר הספיק לראות את זנבו של דיסז
נעלם בתוך הארון הלבן לפני שהדלת נסגרה והדו רגל זינק לעברו.
ליר זינק בכל המהירות שרק יכל מהשיש, רץ צמוד לקיר מאחורי סל
הקניות, מעבר לפינה ואל תוך המקלחת. ברגע שהגיע למקלחת ליר לקח
סיבוב חד ימינה ונכנס אל מתחת למכונת הכביסה. הוא חיכה עד
שהדו-רגל יכנס למקלחת ואז הוא יצא בריצה ויחזור לתנור שלו. הוא
חיכה, ליבו פועם בחוזקה. דיסז הצליח! דיסז הצליח! הוא צהל
בליבו וחיכה. הנה. הוא שומע את צעדיו של הדו- רגל מתקרבים
למקלחת. הוא הכין את עצמו לריצה מטורפת שבה הוא יחמוק מהדו-רגל
כשהדלת נסגרה. ליר היה לכוד במקלחת.

דיסז ניסה לרוץ מהר, נמוך ובשקט. יצאה לו ריצה מגושמת, איטית
ושקטה. הוא ראה מולו את האור הלבן, מיקד את כל מהותו באור הזה.
הוא ראה את עצמו רץ במנהרה של אור לבן ואז הוא היה בפנים. ואז
היה חושך. טוב- הוא חשב לעצמו- צפיתי את האפשרות שיהיה חשוך
אבל מה זה הקור הזה, אפשר לחשוב שגן-עדן יכול להרשות לעצמו
חימום. דיסז מעד מעל משהו. בחושך ובקור היה קשה לדעת מה זה,
אפילו הריח היה מוזר, והקור הכאיב לנחיריו העדינים. הוא מישש
את הדבר שעליו מעד. יתכן שזה נקניק? הוא ניסה לנגוס. הטעם היה
אלוהי. הוא אכן הגיע לגן-עדן. אבל... הוא עדיין קיווה שגן עדן
יהיה קצת יותר כיף. אולי חמים יותר. אולי כמה נקבות. אולי
אור.

- הלו?
- היי צביקוש, מה נשמע?
- הכל טוב תודה, ואת?
- בסדר. רציתי רק לספר לך שהמדביר לקח יותר ממה שהוא אמר
בטלפון...
- מה ז'תומרת יותר? הם נתנו מחיר, הם צריכים לעמוד בו! למה
בכלל שי...
- לא, צביקה, הוא לקח יותר כי היו שני עכברושים ולא אחד.
- שניים?? אז כמה הוא לקח?
- הוא לקח 160 ש"ח . לא רציני. סה"כ עשרים יותר. אבל האמת...
השני היה כבר מת. הוא היה במקרר.
- במקרר? איך הוא הגיע למקרר??
- אני באמת לא יודעת.
- טוב לא משנה, חנה, אני חוזר לעבודה. אנחנו נדבר בערב.
- טוב, ביי ביי.
-  להתראות.