קצת לפני שנגה יצאה לקורס קצינות היא הסבירה לי שרוב האנשים
הולכים עם הזרם, ורוצים להיות כמו כולם. המיעוט שבמיעוט עושה
מעשים, יוזם דברים חדשים, והוא זה שמשפיע על העולם ומוביל את
האנושות קדימה. יש כאלה ויש כאלה, ואתה לא יכול לשנות את מה
שאתה. גם אם לילה אחד היית נועז, ועשית את מה שאתה באמת רוצה,
שנינו יודעים שבגלובלי אתה לא מסוגל להלחם על הרצונות שלך. שאף
פעם לא תעז ללכת איתם עד הסוף.
מדי פעם אני תוהה אם היא צדקה.
כשעשתה את דרכה מירכתי הבמה המאולתרת, בין אותם אנשים ושלטים
שתמיד מגיעים להפגנות האינטימיות של "שלום עכשיו" בירושלים,
חששתי שלא תזהה אותי. שתעבור על פניי, תחייך את חיוך
הפוליטיקאים שאת ניצניו כבר זיהיתי בשפתיה כשהיינו בני
שמונה-עשרה, ותמשיך ללכת. אבל נגה אמרה: "ג'וני! כמה טוב לראות
אותך!" והחיוך שלה, כמו אור כוכבים שחוצה זמן ומרחב, נצנץ את
זכרון הלילה ההוא, כשהקצין שלנו היה צריך לצאת דחוף הביתה,
ונשארנו רק שנינו להחזיק משמרת.
שבוע אחרי ההפגנה עשיתי את דרכי ברחובותיה של העיר מודיעין,
שכל שמותיהם דומים זה לזה, וכל בתיהם דומים זה לזה, ולפיכך
האיחור הוא בלתי נמנע. "בירושלים אין מה לנסות לשכנע אנשים,"
הסבירה לי. "כאן לאנשים יש את הדעות שלהם עוד מתקופת המצור.
אבל בוא לחוג בית שאני עושה במודיעין. אולי תשמע כמה דברים
חדשים. זה ייגמר מוקדם, ונוכל לצאת לקפה אחר-כך. פור אולד
טיימז סייק, יו נו... רק תתנהג יפה, שלא תחטוף ריתוק."
התיישבתי בכסא פלסטיק, בקצה הסלון של משפחת ויסמן. מהחלון
נשקפו אלינו בניינים זהים לחלוטין לבניין בו ישבתי. ניסיתי
לנחש היכן נמצאת דירה שמונה, קומה שלוש בכל אחד מהם, ולראות אם
גם בהן מתקיים חוג בית. אם גם בהן יושב בקצה הסלון בחור
ירושלמי המאמץ את עיניו קצרות הרואי, ומנסה לראות אותי.
"בראש ובראשונה, מדינת ישראל צריכה להשלים את חלוקת הארץ
ולהגיע לגבולות בינלאומיים מוסכמים." הסבירה נגה.
"איך היא אמרה שקוראים לה?" שאלה מהכסא לפני גברת בחליפה חומה
ואיפור בטוב טעם, את חברתה, בג'ינס וסווטשירט.
"נעה. קוראים לה נעה."
"בחורה נאה, הנעה הזאתי."
"נאה, אין מה לומר. בהחלט נאה."
"בכלל לא השתנית." אמרה לי נגה כשנפגשנו בהפגנה בירושלים.
העברתי את כף ידי בשאריות שערי הדלילות וגיחכתי.
"טוב, חוץ מזה." צחקה נגה, "אבל זה יותר טוב מכרס. לא יודעת אם
פגשת מישהו מהצבא בזמן האחרון..."
"את, לעומת זאת, באמת לא השתנית."
אותן עיני ויויאן לי, אותו שיער שחור, מבריק, חתוך באופן
כאילו-מרושל בגובה הכתף, אותה שמנמנות עדינה ומתפנקת. בעצם לא.
העדינות המתפנקת היתה אצל נגה-של-אז. בנגה הזו יש משהו נוקשה,
זקוף, ונורא מכל - בוגר.
פעם נגה אמרה לי שכשאנשים משקרים אז הם אומרים 'באמת', במין
הדגשה כזו, כאילו הם מנסים לשכנע את עצמם שזה לא שקר, או כדי
לרמוז למי שמשקרים לו. מה היתה הסיבה שלי? אולי נוסטלגיה
לפנינת החכמה הזו של נגה, שהיא שכחה ואני נצרתי.
"הקפאה מוחלטת של בניית התנחלויות ממזרח לגדר, פיצוי למתנחלים
המבקשים לעזוב את ביתם, התכנסות ישראלית ממערב לגדר, פתיחת
הגבולות שבין הגדה המערבית לירדן, ובין עזה למצרים, והכרה
ישראלית..."
"כמה היית נותנת לה?" שאלה גברת חליפה חומה.
"שלושים וחמש, משהו כזה. הנה, כתוב פה: נגה שוורץ, בת שלושים
וחמש, רווקה, בעלת תואר מ.א..." ענתה ג'ינס וסווטשירט.
"רווקה? אמרת רווקה? למה רווקה?"
"את שואלת אותי למה היא רווקה? מאיפה שאני אדע?"
"אבל בחורה כזאת נאה, למה שתהיה רווקה?"
"באתן לפה לקשקש או להקשיב?" נזף בשתי הגברות הזקן שלצידי, שעד
לאותו הרגע האמנתי שהוא ישן. "אותי זה דווקא בכלל לא מפתיע
שהיא רווקה," המתיק סוד באוזני.
"שמעתי שנכנסת לפוליטיקה." סיפרתי לנגה. תיבת הדואר האלקטרוני
שלי הוצפה בהודעות מכל מי שהיה איתנו בבסיס ביום בו התפרסמה
הכתבה בעיתון.
"כן, זה נכון. בגלל זה אני כאן." החוותה בידה אל המפגינים
שהחלו מתפזרים. "ומה איתך?"
"שום דבר מרעיש. מקווה לגמור את הדוקטורט בקרוב."
"אני בטוחה שזה הולך לך מצוין."
"דווקא לא כל כך."
"לא מאמינה. אבל עזוב אותך מזה, שמעתי שיש לך... בן? בת?"
"גם וגם. נעה בת שש ויואב בן שנה וחצי."
"שמות יפים."
"הכלכלה הישראלית חייבת להמשיך להיפתח ולהסיר את החסמים הרבים
שעוד נותרו בה. חשוב לזכור שגם מדינות שיש להם מודלים חברתיים
מתקדמים..."
"דווקא הבחורות האלה, שרוצות את כל העולם, שחושבות שזה שהן כל
כך יפות וכל כך חכמות ייתן להן את כל העולם, דווקא אלה נשארות
בסוף בלי כלום." הסביר לי הזקן.
"נשארות בלי כלום?" פנתה לאחור גברת ג'ינס וסווטשירט בזעף, "פה
בפירוש כתוב שיש לה תואר מ.א..."
"בה!" צחק הזקן בביטול, וגירש בהינף יד את מילות הזבובים של
הגברת מלפנינו. "אני צריך לספר לך מה נשים רוצות באמת?"
"שתדע לך, אדוני, שהכבלים הפטריארכלים שאתה ושכמותך גב..."
"בה!" קטע אותה הזקן בהינף יד נוסף. גברת ג'ינס וסווטשירט
ניסתה לסנן עוד איזה "שתדע לך..." אבל נוכח מבטו הלעגני של
הזקן משכה בכתפיה והסתובבה בעלבון אל חברתה.
"קר פה בירושלים."
"בבוסטון בטח לא היה יותר חם."
"אני רואה שאתה מעודכן."
"את יודעת איך זה עם החבר'ה מהצבא. חמש עשרה שנה, ועדיין רשת
הרכילות בועטת וחיה."
"בועטת וחיה? הגם אתה ברוטוס?"
"מה לא טוב?"
"זה תרגום מאנגלית, לא? ממך לא הייתי מצפה לזה... אתה בעיני
מופת של עברית נאה ומהודרת. תגיד, אתה עוד כותב סיפורים?"
על הקיר הפנימי באחד מתאי השירותים הצבאיים, בין מילות השיר
"הרואין" של לו ריד ו"צ'יינד" של הפיקסיז, מישהו כתב: "נגה
שוורץ תסובב אותך על האצבע הקטנה רק בשביל למדוד את התנע
הזוויתי."
מישהו. באמת מעניין מי.
"את בטוחה שהיא רווקה?" התעקשה גברת חליפה חומה. "אולי יש לה
חבר? את יודעת, בימינו, הצעירים, לפעמים חיים ביחד בלי
להתחתן..."
"נו, נו," לחש לי הזקן, "חיים ביחד... עד שיום אחד אתה מוצא
איזו פרגית יותר צעירה, עם ציצים יותר זקופים, ואז שלום על
ישראל, לא ככה?"
עד שיום אחד אתה משום מה הולך לשירותים לא בדרך הקצרה, בשביל,
אלא בעיקוף דרך האקליפטוסים, ושם אתה רואה אותה עם שניאורסון,
שבאמת, גם היום אני בטוח בזה, הדבר היחידי שהיא יכלה למצוא בו
זה ברזלים על הכתפיים.
ואז, כמו טמבל, אתה מתגנב בלילה למחסן של הרס"ר, ובצבע שאתה
גונב משם את מכסה את הקיר של חדר האוכל בארבע מילים שמביאות
עליך ארבעה שבועות ריתוק, וגם זה, כך מסכימים כולם, רק בגלל
שהמב"ס ריחם עליך.
"משעמם, הא?" דחק בי הזקן במרפקו. "לא כמו פעם, אני אומר לך.
פעם היה אקשן בפוליטיקה. אני הייתי פעם בכנסת, ב-57', ותאמין
לי..."
"באתם לפה לקשקש או להקשיב?" נזפה בנו גברת ג'ינס וסווטשירט.
"על משרד החינוך לקבוע קריטריונים ברורים לגבי יכולות היסוד
להם זקוק הנוער..."
"מה היא אמרה על נוער?" שאלה גברת חליפה חומה.
"נוער?" שאל הזקן, ואש מוזרה ניצתה בעיניו. "נוער? אני אגיד
לכם משהו על נוער...". הוא נעמד, הישיר מבט אל נגה, אחז במשענת
כסא הפלסטיק שלו, ובצעד רועד טיפס ועלה עליו. "נוער נוער
נוער!" הרעים בקולו, "נוער נוער נוער!"
הבטנו בו בתדהמה. אפילו נגה, שעוד מלמלה משהו על מיצוי
הפוטנציאל הישראלי, השתתקה מולו.
"מה עם מכללה בנתניה, הא?" הטיח בה הזקן. "מה עם מכללה בנתניה?
מה את והמפלגה המזורגגת שלך מתכוונים לעשות בקשר למכללה
בנתניה?"
"אדוני, אני מאד מבקש ממך!" אמר מי שעתיד היה להתגלות בפני כמר
ויסמן.
"אני בהחלט חושבת שחינוך צריך להיות..." ניסתה נגה לפייס
אותו.
"בה!" אמר הזקן וירד מהכסא. "בה!" נופף בידו לעברנו, הרים את
תיק היד שלו, ויצא מהדירה.
"אבל יש מכללה בנתניה..." קראה אחריו גברת חליפה חומה.
לנגה לא היה פנאי לשתות איתי קפה, וממילא ספק אם יש בית קפה
פתוח אחרי שבע בערב בעיר מודיעין. "עודד הוא ראש הסניף
במודיעין." הציגה בפני את מר ויסמן, "הוא לוקח אותי לפגוש כמה
פעילים שלנו. אז אני צריכה לתת לך ריין צ'ק על הקפה, טוב
ג'וני?"
על גדר האבן המקיפה את מגרש החניה, ממש סמוך למקום בו חניתי,
מישהו ריסס ביד לא יציבה: "בן גוריון חטף רימון!" תרסיס הצבע
עמד על המדרכה, נוצץ מפתה לאור הירח.
"את זוכרת שהסברת לי פעם על איך העולם מתחלק לאנשים שנסחפים עם
הזרם ולאנשים שלוקחים את הגורל שלהם בידיים?"
"על מה אתה מדבר?"
"את לא זוכרת?"
"לא. לא זוכרת. אבל יכול להיות שאמרתי. זה נשמע מסוג השטויות
שהיה מתאים לי להגיד אז."
אם אסע מהר אגיע הביתה לפני שהילדים הולכים לישון.
נכתב במקור לפורום סדנה. שוכתב ע"פ הצעות חברי פורום שולחן
עגול. |