באותן תקופות זה היה כמעט בלתי אפשרי לדעת מה עובר לה בראש.
תחילה לא היה לה נוח,
היא זזה בתנועות חדות
כאילו מפלצות כירסמו לה את כל הגוף.
כשהפסיקה לנוע היא הסתכלה בהם מבועתת,
מנסה לצרוח ורק קולות קטנים וקטועים יצאו מגרונה.
היא נכנעת ומתכנת בעצמה
בונה מסביבה בועה מפלדה שתגן עליה.
ובתוך הבועה לא רואים,
מקשיבים ולא שומעים,
היא היתה נחנקת ונושמת בכבדות.
"זה כמו להיאבד בתוך עצמך, לקרוע את הנשמה לאלפי חתיכות אבל אף
אחד לא יודע"
היא ניסתה להסביר לי פעם אחת.
רק בן אדם אחד בכל המצבים האילו
הצליח לשחרר ברגים מבועת הפלדה
שבה את ליבה
ונשק לשפתיה.

1.2.06