כואב יותר מכל זה לאבד מישהו. ההרגשה שמשהו חסר בך, משהו שלא
תוכל להחזיר לעולם.
ההרגל, תחושת הבטחון, והאהבה הופכים ברגע אחד לתסכול, געגועים
ועצב כל כך עוצמתי ועמוק שמילים לא יוכלו לתארו בשום שפה.
לאבד מישהו שגרם לך לאושר, שהיה חלק גדול מהחיים שלך, ברגע אחד
משנה לך את החיים לנצח.
מוציא אותך מהמסלול הישר שחיית בו ומשנה את קו החיים שלך
לחלוטין מאותה נקודה למסלול חדש שיושפע באופן ישיר, או מאוחר
יותר עקיף, מהרגשת הבדידות והיאוש שהרגשת באותו יום טרגי
בחייך.
אבל מה אם מי שאיבדת הוא זר ובאותו זמן מי שהכי קרוב אלייך
בעולם? מה אם זה מישהו שמעולם לא פגשת ובכל זאת לא יכולת שלא
להתאהב בו ישר ולהרגיש מחוייב אליו ולאהבה הלא מוסברת הזאת
לנצח? מה אם זה מישהו שגדל בתוכך? שמהרגע הראשון שהחל להתקיים
היה חסר אונים ותלוי בך לחלוטין, שכל דבר שתעשה, או תאכל, או
תחשוב או תרגיש ישפיע עליו ישירות וידבוק בו כל חייו?
ההרגשה הכי נפלאה שהרגשתי בחיי היתה גם הכי מפחידה. להרגיש
מישהו בתוכי, לדעת שהוא שם, מחכה לרגע שיהיה מוכן לצאת אל
העולם. כל כך רציתי לפגוש אותו ולראות איך הוא נראה, אלו
מחשבות שהרשיתי לעצמי לחשוב רק עמוק עמוק בפנים. מחשבות
מעורפלות שפועמות במעומעם ברקע עם כל פעימה של ליבי, אך בכל
זאת היו מספיק חזקות כדי לדלוף החוצה בצורה של דמעות, להוכיח
שהם שם.
לא היה ריאלי לחשוב כך יותר מדי זמן. הייתי בארץ זרה במצב
מעורער ומה שנשאר מההגיון שלי אמר לי שאני צריכה לחשוב על
עצמי, כמה שכאב לי לחשוב כך. נאבקתי עם עצמי במשך כל כך הרבה
זמן, ניסיתי לחשוב על הצעד הבא אבל הלב שלי לא נתן לי. ניסיתי
לגרום לעצמי להבין כמה זה מטופש
עשרות בחורות עוברות את מה שאני עוברת כל יום ושורדות, לחלקן
קשה יותר ולחלקן פחות, אבל הן שורדות. הן עושות את מה שצריך
לעשות וממשיכות הלאה. הרי אני לא מוכנה עדיין להיות אחראית על
חיים של מישהו אחר כרגע במילא, אני בת 22 ועדיין ילדה בעצמי.
אבל צרותיהן של אחרות לא עודד אותי. לעתים רחוקות הוא כן. ידע
מוקדם בנושא הכניס לי מחשבות אחרות לראש, עם זאת שאני לא מוכנה
לשינוי כזה משמעותי בחיי עכשיו עדיין גדל מישהו בתוכי.
עבר כבר חודש. עכשיו כבר יש לו לב, ועוד מעט גם אצבעות ואיברים
פנימים. הראש שלי היה שדה קרב מלוכלך, מחשבה אחת קטעה את
השנייה ומחשבה אחרת ישר צצה במקומה וככה זה המשיך עד שלא
הצלחתי לחשוב יותר. ניסיתי לברוח, לקום וללכת, לנקות את הראש
כמו שלצערי, אני בדרך כלל עושה, אבל מהר מאוד גיליתי שזה בלתי
אפשרי הפעם. הבעיה שניסיתי לברוח ממנה גדלה בתוכי וככל שדחיתי
את הפתרון היא גדלה עוד ועוד ועקבה אחרי לכל מקום אליו ניסיתי
לברוח.
אנשים מסביבי שידעו כביכול מה אני עוברת, גם האנשים שהיו הכי
קרובים אליי באותו זמן, ניסו בכל כוחם לעודד אותי אבל עם זאת
שידעתי כמה הם אוהבים אותי ובאמת רוצים לעזור לי, כל מה שאמרו
לי רק החמיר את המצב.יכולתי לראות ולהבין שכל מה שאמרו כן היה
אמור לעודד אותי וככל הנראה אם המצב היה הפוך הייתי אומרת את
אותם הדברים כי באמת הייתי חושבת שזה יעזור, אבל אף אחד לא יכל
באמת לדעת. כולם אמרו שיהיה בסדר, שנטפל בזה והכל יעבור כאילו
לא היה. מבחוץ הסכמתי עם כולם וניסיתי לא להראות באמת עד כמה
התסכול וחוסר האונים עמוק מעבר למה שהם יכולים להבין. אבל
המחשבות שעברו לי בראש נראו נוראות מדי בשביל לספר, לא היה אף
אחד שמסוגל להבין שאולי אני לא רוצה שהכל יעבור כאילו לא היה?
שלמרות שאני יודעת בדיוק כמו כולם שכל שמץ של הגיון אומר שאין
פתרון אחר ושזה מה שאני צריכה לעשות ואין ברירה אחרת, למרות כל
זה אולי משהו קטן בי עדיין חושב על זה? משהו קטן במעמקי מוחי,
מאוד מעורפל ובכל זאת מאוד ברור אומר לי לא, אל תעשי את זה?
היו בי חיים. מישהו שאני יצרתי, מישהו שבטח דומה לי, שיהיה לו
שם. שם שאני אתן לו. ובלי לשים לב, בזמן שניסיתי להטביע את
המחשבות האלה כמה שיותר עמוק מתחת לפני השטח, התאהבתי בו לאט
לאט. פיתחתי אליו אהבה מוזרה וכל כך חזקה שלא ידעתי שאפשר כך
לאהוב. עכשיו היה עוד רגש לנסות להתעלם ממנו רק שהפעם זה היה
הרגש הכי חזק שאי פעם הרגשתי.
חזרתי לארץ. ניסיתי לתפוס את עצמי בידיים ולעשות משהו לפני
שיהיה מאוחר מדי ולא תהיה לי הבחירה שיש לי עכשיו, למרות
שהרגשות שעד לא מזמן היו חבויים בתוכי לאט לאט התחזקו והפכו
לפחד מבעית מהתוצאות של מעשיי. אין ספק שלא הייתי יציבה מספיק
בכדי לבצע החלטות חשובות כאלה לבדי.
מאוחר יותר, באולטרסאונד, כמה ימים לפני הסוף המתוכנן, ניסיתי
לשמור על קור רוח ואדישות חיצונית מסויימת בשביל לא לאבד לגמרי
את מה שהיה פעם השפיות שלי, עד שפתאום, באדישות מוחלטת למה
שקורה סביבי, מתוך הכאוס שהתחולל בראשי פתאום שמעתי פעימות.
דפיקות לב קטנות. כיוון שיכולתי להרגיש את הלב שלי עצמי בכל
סנטימטר בגופי דופק בעוצמה כבר כמה שבועות, יכולתי להבחין
שדפיקות הלב לא היו שלי. הסטתי את מבטי במהירות מנקודה ריקה
באויר למוניטור, וראיתי אותו.
כל המחשבות התנפצו. הראש שלי שהיה מפוזר ולא ממוקד כבר פרק זמן
שנראה כמו נצח לפתע השקיע את כל הכוח בלבהות במסך. פתאום הוא
לא היה עוד רק מחשבה, רק בעיה שצריך לטפל בה, פתאום הוא היה
מולי. נקודה על המוניטור. הילד שלי. יכולתי לראות אותו כאן,
מולי. יכולתי לשמוע את הלב שלו דופק עם שלי בפעימות מהירות של
התרגשות. ראשי היה מרוקן לחלוטין ממחשבות עד שאפילו לא הרגשתי
את החיוך הקטן שהתנוסס על שפתיי. כשלפתע הרופאה הביטה בי ואמרה
בבטחון מוחלט את שתי המילים האחרונות שציפיתי לשמוע. "מזל
טוב". פעימות הלב ששמעתי הפכו פתאום לאבנים שנחתו בכבדות ובקצב
מהיר על עור התוף שלי, מבטי הופנה אליה בתנועה חדה והחיוך נעלם
כלא היה מפניי שהיו עתה לבנות יותר מהקיר הקר והריק ששכבתי
לצידו. פרצתי בבכי כמו שמעולם לא בכיתי. מכל האנשים שניסו
לעודד אותי במשך כל הזמן הזה, שניסו להראות שהם לצידי בתקופה
הקשה הזאת עד שהעניין ייפתר ואז יחזרו לעניינים שלהם, אף אחד
לא אמר את שתי המילים הקטנות האלה שנראו כל כך סתמיות ולא
הולמות אבל זעזעו אותי כל כך. פתאום נחתה עליי המציאות הקשה
שכל מנגנון הגנה בגוף שלי ניסה לדחות. אני בהריון! כל מה
שעברתי עד עכשיו נראה לי כעת כמו חלום רע שלא הצלחתי להתעורר
ממנו הרבה זמן. כאילו חייתי מחוץ לגוף שלי ובחנתי את כל העניין
מרחוק, כמו סרט שהייתי בעיצומו והרגשתי כל מה שהגיבורה מרגישה
אבל ידעתי איפשהו שזה לא באמת קורה לי. אבל זה כן קרה לי.
הקירות סגרו עליי, הבניין התמוטט עליי והשמיים נפלו.
כלפי חוץ ניסיתי להראות שאני בסדר, שהכל תחת שליטה אבל בינתיים
נקלעתי בתוך עצמי למצב בו נלחמתי במחשבות שלי בעצמי, והמלחמה
הזאת התישה אותי והותירה אותי מבולבלת ומתוסכלת אפילו יותר
משהייתי. לא הצלחתי יותר לחשוב, לאכול או לישון. הרגשתי לבד
יותר משאי פעם הרגשתי. עמדתי בנקודה אחת וכל העולם סבב סביבי
מהר כל כך עד שכל מה שהבחנתי בו היו אורות חולפים וצלילים
עמומים של אנשים שדיברו אליי. העובדה שלא אכלתי במשך יותר
ממספר ימים וחוסר הריכוז שלי בסביבה מהר מאוד השפיעו עלי גם
פיזית. כל דבר שניסיתי לאכול עורר בי בחילה ואיבדתי את ההכרה
בתכיפות. הרמתי את הטלפון במצב כמעט אוטומטי ולא מודע וקבעתי
תור להיפגש עם הוועדה להפסקת הריון. ישבתי בבית באיזה חדר חשוך
וחיבקתי את הרגליים יותר מדי זמן. עכשיו כשקבעתי כבר תור ואין
איך להתחמק אולי הגיע הזמן לצאת קצת? לשכוח מהכל לאיזה שעה,
לעשן, להשתכר ולצחוק. במילא הכל נגמר עוד מעט. התקשרתי לחבר
אקראי לקבוע משהו בעולם שמחוץ לעצמי, התלבשתי, הסתרקתי, נעלתי
את הדלת אחרי ומיהרתי לרדת במדרגות. מי ידע שברגע זה בדיוק
הגוף שלי יבגוד בי והתוצאות של ההזנחה העצמית יגבו את מחירן
שוב ממש עכשיו. אני לא זוכרת הרבה מאותו רגע, ולא ידעתי את זה
עוד אבל כשהתעוררתי בתחתית המדרגות, כבר לא היתה סיבה למהר.
ביליתי ארבע וחצי שעות במיון עד שאמרו לי שאיבדתי את הילד.
הגוף שלי היה כל כך חלש שלא הצליח להחזיק את שנינו בתוכו.
נפילה קטנה גרמה לו להציל את החזק בין שנינו על חשבון השני.
החלש. חסר האונים. שהיה תלוי בי שאציל אותו ואכזבתי אותו. כבר
לא הייתי צריכה להחליט כלום. כבר לא הייתי צריכה לעמוד מול
הוועדה יומיים אחר כך ולהסביר למה אני לא יכולה להביא עכשיו
ילד לעולם. פטרתי את עצמי מהאחריות הזאת.
כשיצאתי מהמיון תקפו אותי רגשות עצומים של אשמה שלא ידעתי איך
להתמודד איתם. פתאום היה לי זמן לחשוב וכל מה שהצלחתי לחשוב
עליו זה שהיה לי ילד ועכשיו כבר אין. הבנאדם היחיד שיכל להבין
את הצד השני של הרגשות שהשתלטו עליי במשך כל כך הרבה זמן,
עכשיו כבר לא שם יותר. והכל בגללי. סביבי אנשים התייחסו לעניין
במין שמחה מוזרה, כאילו אני צריכה להרגיש הקלה שהדברים נגמרו
ככה ושלא הייתי צריכה לעבור את התהליך הפיזי, כאילו שזה מה
שפחדתי ממנו כל הזמן הזה. כבר לא הקשבתי לעצתם ועזרתם של אחרים
בידיעה מראש שאף אחד לא ידע מה הדבר הנכון להגיד לי עכשיו
במיוחד כשאפילו אני לא ידעתי מה אני רוצה לשמוע.
לא הרגשתי הקלה. הרגשתי אשמה על שחשבתי את כל הדברים הנוראים
האלה קודם, על שקבעתי את התור, על שלא הכרחתי את עצמי לשמור
לפחות על מצב פיזי יציב אם לא רגשי עד שאחליט מה לעשות, אבל
יותר מכל הרגשתי אשמה על שנתתי לכל זה לקרות מהתחלה בלי לחשוב
קדימה על האפשרות של חיים חדשים שאני איאלץ לקטוע באיבם
ולהתמודד עם התוצאות.
מהר מאוד רגשות האשמה לוו בעצב עמוק יותר משאי פעם הכרתי, עד
שהבנתי שמה שאני מרגישה זה אבל. אני מתאבלת על ילד שלא היכרתי
אף פעם אבל אהבתי יותר מחיי שלי. הכאב הזה אכל את קרביי מבפנים
במשך הרבה זמן ולאט לאט החל להפוך לעוד שכבה של אטימות במנגנון
ההגנה שעטף את ליבי ושמר עליו מלהישבר שוב.
אמרו שזה יעבור. שהכל יהיה בסדר. אני עדיין מחכה.