אז אני פה מדמם למוות על רצפת הבית שלי, אדום זה צבע יפה,
כל כך אמיתי.
אבל אני רוצה לספר לכם מה קרה קודם...
הייתי במסיבה ומולי הופיעה הילדה הכי יפה בעולם.
שער בצבע דבש, עינים בצבע דבש, בעצם כולה הייתה דבש אמיתי,
טהור כזה, לא כמו שמוכרים בחנויות. יותר הטבעי, הפראי, האמיתי,
כן זאת המילה הנכונה. במשך כל 17 שנות חיי חיפשתי משהו שיהיה
כל כך אמיתי, והנה הוא מול העיניים שלי, באמצע מסיבת טרנסים
הזויה, שבאתי עליה רק בגלל שחבר שלי גרר אותי לכאן.
משהו דחף אותי מאחורה, הסתובבתי - סתם איזה ערס. החזרתי את
המבט והיא נעלמה, חיפשתי אותה בעיניי האנשים אבל בכולם היה
אותו פחד, אותו שקר, אותו זיוף.
חיפשתי אותה אך לא מצאתי אותה, ובעיניי רוחי קראתי לה - דבש
אחרי ערב שלם של ריקוד, שתיית אלכוהול וחיפושים אחר דבש
התעייפתי.
אמרתי לא נורא, אם היא הייתה פה היא גם תהיה במסיבה אחרת - כך
קיוויתי.
חזרתי הביתה. עברו עלי כמה שבועות קשים כשאני נקרע בין הדברים
שאומרים משהו לחיי, אבל ידעתי שבמסיבה הבאה אני שם.
והלכתי, אבל לא ראיתי אותה. חשבתי שהיא תהיה שם. התייאשתי
וחשבתי לעצמי שאולי זה היה רק חלום שבא בעיקבות שתיה מרובה של
אלכוהול לא מזוהה בטעם וודקה.
ואז... לפתע משהו התנגש בי ונפל. איכשהו בלי להזיז את המבט
ידעתי.
תפסתי אותה חזק והרמתי אותה. רקדנו ערב שלכם ורק דיברנו על
עצמנו. קראו לה סיגל, ושנינו צחקנו על זה שזה שם כל כך זקן, אז
היא הסכימה שאקרא לה דבש.
הייתי מאושר כמו שלא הייתי בחיי. היתה לי נערה מדהימה בידיים,
כל החברים שלי קינאו בי, ובצדק. דבש תמיד גרמה לאנשים לעצור את
האוטו ולשרוק.
ובכלל, תיכננו כל המשפחה לנסוע לטיול כמו שלא עשינו הרבה זמן.
חבל שאין דבר כזה כמו אוגר אושר. הייתי מוצף באושר באותה
התקופה. קמתי תמיד עם חיוך. חבל שעכשיו האושר הזה גורם רק
לכאב.
נסענו חזרנו ומשהו השתנה.
כאילו שום דבר לא השתנה ביני לבין דבש, אבל היא הייתה מרוחקת
ובכתה בלילות שישנו ביחד.
אבל אכשהו החזקנו מעמד, רציתי לתת לה את הזמן שלה, טעות טעות
טעות!
דבש התאבדה. במכתב שהשאירה היא רשמה לי שהיא אהבה אותי כל
כולה, וצר לה על הכאב שהיא גרמה לי במותה. היא סיפרה לי את מה
שלא רציתי לדעת, על חבר שלה לשעבר, כשלא הייתי, על סמים במשקה,
ועל אונס.
סיימתי לקרוא את המכתב והוא נפל, החליק לאט לאט אל עבר הרצפה.
ההורים שלי לקחו אותי לפסיכולוג שעם הזמן רק הרע את המצב. לא
רציתי לחיות בלעדיה, לעולם לא.
אבל עוד לפני שהספקתי לעשות דבר, נפלתי, במיליוני צירופי מקרים
שגרמו לי להגיע לכאן. במקרה המעלית התקלקלה, יותר מידי סבון
אצל המנקה, השטיח שבדיוק הורד מהמדרגות, והדלת ליציאת חרום
שהייתה פתוחה.
מעניין אם משהו ישים לב שאני גוסס פה בחצר האחורית. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.