ברטה הייתה זקנה. כל השכונה ידעה מי זו ברטה. היא הייתה כל יום
בשעה 17:00 מחלקת סוכריות לילדים של השכונה. היינו מגיעים כבר
ב-16:55 אל מתחת למרפסת שלה, והיינו צועקים: "ברטה ! ברטה" !  
  ואז, היא הייתה יוצאת אל החלון, מחייכת ואומרת לכולם שלום.
ואז הייתה נכנסת לדירתה ויוצאת עם סוכריות לכולם. היא הייתה
זורקת אותן באוויר וכל הילדים היו קופצים על השלל.
יום אחד הלכנו לבית של ברטה, עמדנו מתחת למרפסת וקראנו לה. היא
לא יצאה. צעקנו ממש חזק, אבל היא לא יצאה. "אולי היא מתה" ?
שאלתי את נמרוד. והוא, כאילו קיבל את הידיעה ממקור אמין במיוחד
כבר דאג להפיץ שברטה מתה. כל הילדים חזרו הביתה עצובים וספרו
להורים שברטה מתה. הרגשתי נורא. בגללי חושבים עכשיו שברטה מתה.
אולי היא רק חולה ? אולי היא לא בבית ?
חזרתי לדירה של ברטה, ובפעם הראשונה עליתי אליה ולא חיכיתי
מתחת למרפסת. דפקתי חלש בדלת. אף אחד לא ענה. דפקתי קצת יותר
חזק וגם אז לא פתחו לי. צלצלתי פעמיים, ופתאום נפתחה הדלת.
ברטה עמדה מולי. פניה היו חוורות. היא הייתה חולה.
"ברטה, את לא מחלקת סוכריות יותר" ?  שאלתי.
"לא". ענתה ברטה ועצב על פניה.
"למה" ?  שאלתי.
"כי ... נגמרו לי הסוכריות".  היא ענתה.
"איך זה יכול להיות שנגמרו לך הסוכריות" ?  המשכתי.
"נגמרו ..."  ענתה ברטה.
"אז תקני !!!"  אמרתי לה.
היא חייכה. "אני חולה וקשה לי לקום מהמיטה", אמרה בקול רפה.
"אז אולי אני אקנה" ?  הצעתי.
ברטה הסתכלה עלי ואני הבטתי בה.
"אתה מוכן לעשות את זה בשבילי" ?  היא שאלה.
"בטח" !  קפצתי משמחה.
"טוב. הנה 10 ש"ח, קח ותקנה במכולת של ציון חבילת סוכריות".
אמרה ברטה.
לקחתי את הכסף ובלי להודות לה רצתי החוצה לכיוון המכולת של
ציון.
כשחזרתי ראיתי המון אנשים מתחת לבית של ברטה. היו שם נמרוד,
יוני ואמא שלו, עוזי ואבא שלו, יחזקאל השכן מלמטה, עמירם
מהאטליז, ליאת ואחותה, והיה גם ...  אמבולנס.
הגעתי בריצה, מתנשף, עם שקית סוכריות ביד, ושאלתי את יוני מה
קרה.
הוא אמר לי: "מה, לא שמעת ?  ברטה מתה".
"מה פתאום !!!", אמרתי, "היא בסדר גמור, היא רק קצת חולה".
ואז הוציאו אותה על אלונקה מהדירה. היא הייתה מכוסה כולה בסדין
לבן. בצד ראיתי שאמא של יוני ועמירם מהאטליז מדברים ביניהם.
"זה לא יכול להיות !", "הייתי אצלה לפני 10 דקות, היא הייתה
חיה"  התקשיתי להבין איך בדיוק קרה מה שקרה.
2 דקות אח"כ האמבולנס נסע. לאט לאט כולם התפזרו, ואני נשארתי
בודד עם השקית מלאת הסוכריות שקניתי אצל ציון. פתחתי אותה.
כבר היה די חשוך, אבל לא היה אכפת לי. זרקתי את הסוכריות
באוויר, והתחלתי אוסף אותן אחת אחת מהרצפה. לפעמים אני נזכר
בברטה ומחייך. אני האחרון שזכה לראות אותה מחייכת.