אני מאוהב.

זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, גם לא מאלה שקורות בין-לילה.
למעשה, את האהבה החדשה שלי הכרתי כבר לפני שנים, אבל מעולם לא
הרגשתי כלפיה משהו מיוחד. תמיד היא היתה עבורי סתם "עוד אחת",
בדיוק כמו רעות או אילת.

דווקא היינו עושים המון דברים יחד - כלומר, לא רק שנינו - תמיד
זה היה עם עוד אנשים. היינו יוצאים לבתי קפה, פאבים, מועדונים.
היום אני יודע שהיא תמיד היתה שם, מביטה מהצד, מפלרטטת, קצת
מתגרה. ואני... פשוט לא שמתי לב. הייתי עיוור, מרוכז בשיחות
הבל עם החבר'ה, במשחק סנוקר מותח, או בשלל טקסים חברתיים
אחרים. כמעט שלא מודע לקיומה.

דברים החלו להשתנות לפני כשנה. רצה הגורל ועברנו לגור ביחד.
גרנו בדירה מקסימה יחד עם עוד שותפים, חברים שלי מהצבא, ולאט
לאט התקרבנו. התחלתי להכיר אותה יותר טוב, וגיליתי כמה שהיא
מיוחדת. כל יום היא הצליחה להפתיע אותי מחדש, לרגש אותי,
ולגלות לי צדדים שלה שמעולם לא הכרתי. ואהבתי את זה.

התחלנו לעשות דברים רק שנינו, אני והיא. בבקרים היינו יושבים
על כוס קפה בבית הקפה השכונתי, עם קרואסון חמאה בצד. לא היינו
מדברים, לא היה צריך. הייתי פשוט יושב ומסתכל עליה, מהופנט,
והיא הסתכלה עלי. שנינו יחד היינו מביטים על העוברים והשבים
ברחוב דרך הזגוגית, מנחשים ביחד מאין באו ולאן הם הולכים.
היינו מעבירים ככה שעות ביחד. זה היה נפלא. ובלילות - אז היינו
מתמקמים בפאב קרוב. מתמכרים למוזיקה, לאלכוהול, לאנשים מסביב.
מפטפטים, מפלרטטים, רוקדים, משתטים. בדרך חזרה תמיד היינו
לוקחים את המסלול הארוך, הולכים הליכה איטית ברחובות ומחפשים
הרפתקאות, ריגושים. מה שמדהים זה שתמיד גם היינו מוצאים...

בהתחלה לא ייחסתי יותר מדי משמעות, לבילויים שלנו, אבל היום
אני כבר יודע, יודע את פשר הפרפרים שאני מרגיש בבטן, הדופק
המואץ רק מהידיעה שאני הולך לפגוש אותה. יודע ומודה - אני אוהב
אותה. אני רוצה להיות איתה. רוצה לדעת עליה הכל, לחוות איתה
הכל. כל דבר בה נראה לי פתאום מדליק. רומנטי. סקסי. היא מרגשת
אותי, היא מצחיקה אותי, היא מפתיעה אותי כל הזמן.

אני מכור לה. מכור לריחות שלה. לטעמים שלה.
לרחובות שלה.
לאווירה שלה.
למקומות שלה.
לתושבים שלה.
אני מאוהב.

בחיי, אלמלא הקטע של החניה, כבר מזמן היינו מתחתנים.