0900 בבוקר.
יקיצה לא טבעית בעליל, באמצעות מחט שדוקרת את אחד הורידים ביד
הימנית שלי.
הזונדה שמתחילה בנחיריים ונגמרת בעמעמו של האיברים הפנימיים,
מפריעה לי לנסות לאמוד את המחזה שנגלה לעיניי.
כמה רופאים עם גרף מודפס מחובר למתקן פלסטיק קשיח, בליווי כמה
אחיות בחולצות צבעוניות זוועתיות. מאחוריהם נגלים חלקים קטנים
של קיר ירוק דהוי. קיר של בית חולים. וזה לא משנה שהאגף הזה
חדיש ומשוכלל והושקעו בו 6.66 מיליארד דולר.
קיר של בית חולים, נשאר קיר של בית חולים.

זה הם אשמים. לא אני.
הם סחפו אותי למערבולת הזאת.

חצי שנה מאוחר יותר

אני הולכת.
מטיילת עם עצמי.
צועדת ברחובות.
אני כנגד הרוח, הרוח כנגדי.
חלונות ראווה עכורים. כאילו נקיים, אבל לא באמת.
פייר קרדן, ראלף לורן, ז'אן פול גוטייה.

הציניות המרירה שלך, לאט לאט הורגת אותי מבפנים.
ההומור הדלוח שלך שמתגבש זה שנים לתער מבריק ויעיל, חודר לתוך
הקרביים שלי ללא רחמים.
אני מתנצלת מראש... כי אינני מסוגלת להתנסח במטאפורות  ממצות,
לא באנאלוגיות נבונות.
לא מסוגלת לאמור את דבריי מתוך לקסיקון עשיר, ולא לתבל את
המשפטים בשנינות הזועקת שאומרים שמאפיינת אותי בדר"כ.
כי אני חסומה.
יש לך שליטה עליי, למרות שגזלתי אותה ממך באכזריות לפני
שנים...
4 שנים.
ואני מקבלת הכל בהפוכה, עם חושרמוטה ריביות.
אני לא יכולה לכעוס עלייך, ואלוהים יודע שאני כ"כ רוצה.
"סעמק, יכל היה להיות לך טוב..." אתה אומר. ואתה צודק.
אבל אני טיפשה. אני כל כך פ-א-ק-י-נ-ג טיפשה.

זה אתה אשם. לא אני.
אתה סחפת אותי למערבולת הזאת.

אני ממלאה את התיבה הזאת במילים נטולות משמעות.
מה שאני עושה עכשיו זה לא חתירה לזיכוך, אלא ניסיון כושל למתן
את התסכול.
אתה מספר לי על האקסית שלך, ועל הריבאונד שלה, ועל הריבאונד של
הריבאונד... וכל מה שאני יכולה לחשוב זה כמה טיפשה נקבה אחת
יכולה להיות.

כבר הרבה זמן שמרצדת אצלי במוח בסמי אפלה, המחשבה שאפשר להסתכל
על החיים שלי כעל שורה של פספוסים. ליין של הזדמנויות שחיסלתי
לכדי אפר במו ידיי.
נכון שלא מומלץ, אבל אפשר.
שהרי לא כמו במתמטיקה אנאליטית - בענייני הלב, הסיכוי הסביר
לוקח.

תכף אני אקום. אכין נס עם נגיעה של ורמוט.
אמלא אמבטיה עם קצף, וברווזים.
בסיומה לבטח אמשוך על גופי שמן ריחני.
גם אני וגם אתה, לו היית פה, מבינים שזה לא המזור לריקבון
שגואה אצלי בפנים.
אני אפרוש את שערי על הכר, כדי שמחר כשאתעורר הוא יהייה גלי
ונפוח, כדי שכשאסע באוטובוס עם האוזניות בתוך המוח, הסטודנט
החמוד שיושב מאחורי יהופנט מעיקולי התלתלים, כדי שכשיצלצל
הסלולרי ואני לא אשמע אותו, הוא יטפח בעדינות על כתפי ויורה
שאוריד את האוזניות, ואז אשמע את הצלצול. כדי שאחר כך אומר לו
תודה, כדי שאחר כך תתפתח שיחה, כדי שבערב נצא לשתות משהו, כדי
שאולי, אשכח אותך.