שוב זו רק אני והדמעות, אחרי שנשבעת, אחרי שנדרת שלעולם לא
תגרום לי לבכות... ואני האמנתי, היתה לי חלופה טובה יותר?

אני מייחלת שתיהיה לי מסיבת פרידה מהחיים במחיצתך, אני מייחלת
ללילה שיעלה בי את דמותך המושכת שוב ושוב כשאשכב לבדי במיטה
צרה, איפשהו ברחבי אירופה, לבד, בלי לדבר איתך שוב לעולם, לבד,
בלי האדם הייחיד שנגע בי, שהטביע בי חותם של שלווה ונחת.

אני לא מצליחה לראות חיים אחריך, אחרינו, חיים שלי לבד.
הבטחת לי שאנחנו נמצא דרך, שנתגבר על מחלוקות, שאהבה כזו, כמו
שלנו, מבטיחה חיי נצח לזוגיות, שלא  נגמרים אף פעם.

"אני שונא אותך, את מגעילה אותי, את בדיוק כמוה, אפס, את לא
ראויה לכינוי אדם..."

אני אוהבת אותך, ואני נפרדת ממך אחרי שהכרחת אותי.
אני אוהבת אותך, אבל לא נשארה פינה בנפשי שאינה מתקוממת על
האדם הקשה שאתה.
אני אוהבת אותך, אבל הויתור גדול מידי, הפער באישיות תהומי
ואין סיכוי למצוא פתרונות שישביעו את האגוצנטריות המאפיינת את
שנינו.

תודה על אי של נוחות, תודה על חברות, תודה על שנה שלמה של
אהבה.

נגמרנו חבר שלי, ושוב לא נצליח לאחות את השברים.

לילה טוב.