נחרב עליי גופך החשוף

פיך כעת כמנסה להשיב קולו - לחנינה

גרזן דמעותיי מאיים בשנאה

קורע אוויר, שואף להרס ודם

על שירדי גופי יוקמו חורבות חייך

הדגל הלבן שהתנוסס מתוך ידייך

קרע עצמו למען צדק

טמא אתה והפכתני לכמוך

טהור היה התום עד שנרצח בהתלהטות יצרייך

עודני מבקשת את מות נשמתך בי

ולא את מותי בך.

גרוני שבור, שפתותי סדוקות

מבט עיניי כושל מלהכיל בו

יתומה מתשוקה למגע, הפכתני

ללעג נשים נאהבות.

מה מוזר שביקשתי אותך להיות לי

וכשהגעת הכת מכאוב בבשרי

דימיתי את הזמן עומד מלכת -

גרדום ניצחונך נופל להורגי.

בעוד קולי האובד זועק: "נקם!"

חלומותי התועים אובדים עצמם בעלטה-

אגמיי נפשי מלאו בדמי בו הוטבלתי לראשונה.

זיכרון דמותך כגחלת הבוערת על עורי הותירה

את נפשי המתאבלת לסעור בי - האפשרי שאין שומע מלבדי...?

דמותי

צמאה ורעבה ללבישת גלימת שופט עליון

להנפת פטיש לקריאת סדר

תשתית כוחניותך תקרוס כנגד עיניי

אימפריות חטאיך ייפלו

אך אני כבר לא אשוב מתוכן...