אני מרגיש אותו עכשיו, מאין פכפוך הפוך, ממש מתחת לסרעפת זו
ההרגשה שלי בזמן כתיבה, רגש נפלא וייחודי שרק היא, הכתיבה,
יכולה לזקוף לזכותה, כאשר המחשבה מקבלת צורה מלאה, עשירה,
נבונה, נעימה.
פלא היצירה, גם אם לא כל כך נכונה.

כשאני חושב אל זה, הפכפוך ההפוך, מוצא לו מקום בתוכי במקרים
נוספים, לפעמים כשאני רואה בחורה יפה, הוא מזדחל לו באלכסון
לצד הריאה השמאלית שלי, מתכרבל ומהרהר בחיוכים ההדדיים,
המלווים בביישנות של כנות שותקת, קריצות של תשוקה מבעד למעטה
של משחקים וחשש, כמה נחמדה הייתה האהבה אם היא לא הייתה כל כך
פגועה.

אצלי המציאות נעה בין שיחות מוטיבציה אם אבי, להרהורים על עתיד
לא ברור, הרהורים על אנשים, על נשים, לפעמים גם על חיות
פרוותיות.

כשאני עם אבי, הוא מספר לי על כמה שהוא לא זוכר את ילדותו.
על איך כשהוא יושב לצידי השולחן יחד עם מכרים ומקשיב ללהט שבו
הם מדברים אל הילדות, היכן הם היו ומה הם עברו, ובאיזה שנה...
והוא?
עלום בתמיהה, כל מה שהוא מסוגל זה להתייפח מבפנים אל כמה שהוא
לא זוכר כלום,
כאילו שאני זוכר.

אני תוהה אם כן, האם בעידן של זהויות מבולבלות, רק פולנים הם
אלטרואיסטים?
נדמה כי כל המשפטים שאני שומע מהצד הפולני של משפחתי, מהולים
בחוסר בטחון וחשש, שמה מילה אחת סוטרת תטרגר דיראון עולם.
אי אפשר לנהל שיחות איתנו, זאת אומרת, אפשר אבל אי אפשר שלא
להסכים חס וחלילה כי הרי חוסר הסכמה זה עלבון, זוהי אינה דרך
בריאה לניהול שיחה, זה זעזוע יסודות אישים ששנים של הכחשה
נדרשו לחיזוקם.

אם כן, מה ניתן לעשות, איך ניתן להמשיך, האם קדימה זה קדימה או
כיוון נוסף אחורה?
מתי למטה הפך למעלה, ושמאלה הפכה ימינה?
אני צריך להחליף משקפיים...

נחמד שעל דף, גם אם ממוחשב, מחשבות זורמות.
יש זמן לחשוב, לתקן טעויות, לאזן השקפות, חלומות זוכים למקום
לשכון, הרי גם הן צריכות בית.
נפלא לחשוב שבעוד אני יושב כאן ומתחבט לי, בחוץ יש ים של אנשים
שמחליפים את גוון חייהם כל יום מחדש, ממש נחמד.