נופר שלי, יקרה כל כך,
כשאני רק מנסה לדמיין - כמה
אני מוצא את עצמי מחריש.
- אין מכשיר למדוד.
- אין גם יחידת מידה.
יש רק דמעה של געגוע.
בשנת 93 חגגתי 40.
בחרתי להיות פה, בוורשה.
מסע קטן, יזום עם שני חברים.
במחנה מיידאנק ליד לובלין
נגלו לי המראות והחרשתי.
גלעד של הר אפר אדם,
גדרות כפולים בין מגדלי שמירה,
ברקנים דחוסי מיטות מדף,
ואוסף מצמרר של נעליים,
של שיער, של שיניים ושל...
ומשרפות ומקלחות של מוות.
ליטפתי את המוות.
אך אחזתי בחיים.
נופר קטנה שלי, יהודיה את.
בחרי לך תקופה של היסטוריה
ותמצאי שם איזו היסטריה.
האינקוויזיציה, השואה והאינתיפאדה,
היום יום שלנו - כיום. והמצדה?
תמיד היינו אובייקט קנאי לרדיפת אויב.
תמיד, גם בלי כוחות, לחמנו הישרדות.
מוטיב שבכל דור, אבא יהודי מוריש.
כמו אני לך. כל-כך בלי ברירה.
כי את נולדת כמוני ל - השרד .
ואם את בזה מצליחה, אז את נקראת,
- לזכור.
לפחות לזכור.
להחריש ולזכור.
כי מעוצמות הזיכרון הזה, את נבנית.
בערכייך, באישיותך, בך.
- בצלם האנוש שבך.
בקליפת אגוז, עוד אומר כי, -כך נבראנו. אולי.
שהרי לצד שם. ברא האלוקים את האנטי-שם.
ולצד יצחק אבינו, שמר בקנאות את - ישמעאל.
ועיננו הרואות, לאיזה 'מפלצת-אויב' גדל הילד.
40 שנה במדבר, צעד עמנו לארץ מובטחת,
של זבת חלב, גם דבש - שפע אין קץ.
והיינו צריכים ללחום ולהשמיד את הכנענים
- כדי לרשת את ארץ כנען. כאילו אמר ה':
זו מתנתכם. אך תילחמו, תדממו כדי שתהיה לכם.
ושפע הדבש והמחצב, היה לעמים כולם, רק לא לנו.
ומספרנו - 'כחול אשר על שפת הים',
הופך - לעינייך הרואות, 'אפר-אדם' של עמנו.
ובכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותנו - ואנו שורדים.
ואני יכול לערוב לך לשפע, אמיתי וכנה,
חסר גבולות של משאבים - שפע של אהבה לך.
כל השאר המדובר, הוא שאלה של הישרדות.
עניין שבנייתו היא בנפש. ועינייך הרואות.
והגיונך ממאן להאמין - אך אכן כן.
היינו עם מובל לטבח כמו צאן.
וניטבחנו קשות. ושרדנו.
וכדי לבנות בעומק הנפש, הלב והמוח,
את כושר ההישרדות.
אתם תיגעו ותלטפו כאן - את המוות.
אולי גם תבכו את עברנו.
ככה, רק כך, תעצם נפשכם,
ותחזקנה ידיכם לאחוז בחיים.
למען נשרוד אותם.
אביך מולידך. אוהב אותך מאד. |
