דוקא עכשיו!
עכשיו מביטה דרך החלון. מה זה העץ הזה? ממתי הוא פה? הוא לא
היה קודם דרומה יותר?
עכשיו יושבת על הכיסא, כבר לא מביטה על הרחוב, הוא זר.
עכשיו בוהה בירח.
הוא מוכר, הוא לא משתנה.
עכשיו, דוקא עכשיו, כשמצאתי על מה להביט, הן מטשטשות את
הראיה.
על מה ולמה?
עכשיו הראש על אדן החלון, המבט עדיין למעלה.
לא רוצה הלילה לחזור לרחוב הזה.
הלילה אני שם, כמו לפני שנים.
הירח הבוהק כמו מראה את הדרך חזרה, לו רק היה יודע שמקשיבה
אני, אך לא יכולה לזוז, רק הראש זז.
עכשיו נרדמת.
איפה אני עכשיו?
העץ האהוב נמצא קצת יותר דרומה, השכנה שוב מרביצה לחתולים
שיושבים על המרפסת, אחי הקטן שוב מתחבא מההורים ומעשן בחדר.
עכשיו אני כאן.
וכך, כל לילה, בעוצמי את עיניי, מביטה אני אל הירח הבוהק,
וצוללת אל תוך אותו מקום שהייתי בו לפני שנים כה רבות.
עכשיו. טוב.