לאנבל

"בואי הנה! את תפגעי! זה מסוכן!" הורדתי את מרגרט בזרועותיי
מעץ האורן. "זה גבוה, את יכולה ליפול" הטפתי. היא חיבקה אותי
ולחשה לאוזני "לא ממש אכפת לי! זה כיף!" . היא חטפה את שקית
הצ'יפס מהיד שלי ורצה במיהרות לכיוון הבית. עמדתי מחייכת
בגינה, רוח קלילה של ערב נושבת בשערי החום הארוך. אני חושבת
שהייתי בערך בת תשע שזה קרה, ככה שמרגרט הייתה בערך בת שבע.
אני לא יודעת למה בדיוק זה חרוט לי כל-כך עמוק בזיכרון, כמו
איזה טריפ מאחד מהכדורים הכחולים של מארק, שחוזר לפעמים
בחלומות. "אני חיה את הרגע, אומרת את מה שאני חושבת, אין טעם
לשקר, כולנו נמות מחר" אמרה לי פעם מרגרט. הנהנתי וחייכתי. "אז
את באה למסיבה של ספייד?" היא שאלה מקווה שאני יענה בחיוב,
למרות שאיך שהוא  כל חברי הפכו במהרה לחבריה הטובים, משהו
בילדותיות העמוקה ובחיוך העקום הזה שאי אפשר לסרב לו, קנו לה
כל מה שהיא אי פעם רצתה. גם שדבון זרק אותה בשביל קרי והיא
בכתה, היה שם מישהו שינגב דמעה, ייתן חיבוק. לפעמים זה הייתי
אני, לפעמיים זה היה מישהו אחר. "אני? כן אני ילך.." אמרתי
בחוסר עניין רב במיוחד. היא הלכה להתלבש, וזרקה לעברי שמלה
שחורה. "נו, למה את מחכה?". יצאנו מהבית, ראות את הג'יפ הכחול
של מארק, נכנסים, נוסעים למסיבה, חוזרים בצהרים של יום המחרת,
מנסות לשחזר רגעים של שיכרון חושים. "לאקי?" שאלה אותי פתאום.
"איזה מזל בראש שלך אחותי?". "לא, לא, רוצה סיגריה?", היא אמרה
והראת לי את חבילת ה"לאקי סטרייק" בידה. סימנתי בידי לשלילה.
היא סידרה את החולצה שלה, ועמדנו שתינו מביטות אחת בשניה
שותקות. שניה של שתיקה מעיקה. ופתאום היא רצה, כמו אחוזת טירוף
וטיפסה על עץ האורן. "בואי הנה! את תפגעי! זה מסוכן!"